רני יקיר

איך לצאת מתקיעות ולהתחיל להתקדם לעבר היעד?

רני יקיר — Thu, 20 Mar 2025 14:26:52 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

יש מצבים בחיים, שהתחושה היא שהכל נעצר ונעמד במקום. תחושה של תקיעות, שמכריזה שהיא שולטת מעכשיו ועד עולם. הא יכולה להקפיא את הזוגיות, להשתלט על הקריירה וגם להשבית את חיי החברה והמשפחה.

תחושה כזו לאורך זמן, עלולה להוביל לירידה בערך העצמי וגם לחוסר אמונה, שניתן יהיה לשקם אותו. בנוסף, תקיעות עלולה להוביל לתסכול ולחוסר אונים מתמשך, כך שרגשות קשים עלולים להצטבר. החשש הוא, שעלולה להיווצר תפיסה שהמצב לא ישתנה וכך יהיה לנצח נצחים.

כשהכל עומד במקום, קשה לראות אפשרויות אחרות. אבל, גם כשהרגליים שקועות עמוק בבוץ, יכול להתחולל שינוי ממקור לא צפוי, למשל מתוך מעצמך.

איך תקיעות מתבטאת בעולמות הנפש והרגש?

יש שני רגשות מרכזיים שמאפיינים את תחושת התקיעות: תסכול וחוסר אונים. שניהם מתעוררים באופן טבעי, אבל העוצמה שלהם נהיית אינטנסיבית, ככל שתחושת חוסר היכולת מתחזקת.

למשל בתחום חיי החברה, החושה הפנימית היא דומה לכך, שאיבדתי את הכישורים ואת היכולות שלי להיות אדם חברתי. אני יכול לדמיין את עצמי מזמין חברים לבקר, או להזמין אותם ליציאה משותפת, אבל בסופו של דבר, אני לא מסוגל לעשות שום דבר.

אפשר להסתכל על חיי החברה, כמו על אדם שנמצא בחדר שעשוי ממראה חד כיוונית. הוא יכול לראות את הנעשה מחוץ לחדר, אבל המתבונן על המראה, רואה את ההשתקפות שלו ולא את מי שנמצא בתוך החדר. זה כמעט כמו להיות בודד ושקוף בעולם, מבלי לדמיין אפילו שיש דלת לחדר ופשוט אפשר לפתוח אותה.

בזוגיות, התקיעות יכולה להתבטא במחסום להרגיש אינטימיות וליצור וגם להשתתף באינטראקציות רגשיות. קל יחסית להשתתף באינטראקציות טכניות כמו להכין אוכל, להוציא את הילדים מהמסגרות או לצאת לקניות.

אבל באינטראקציות רגשיות ואינטימיות, יש מחסום שפשוט לא מאפשר להיות נוכח. מעין משקולות שמונחות עלי ואין לי מושג איך הן הגיעו לשם. יחד עם זאת, במאמץ גדול, אני יכול לקבל רמזים.

ממקומות שבהם הרגשתי חלש, שחשבתי שאני טיפש, שהרגשתי מושפל ושקוף, או שפשוט הרגשתי מיותר.

רגעים כאלה, בונים לאט ובצורה חמקמקה פחדים, חששות ומנגנוני הגנה של הימנעות מנגנונים שאמורים לשמור עלי. שלא אחווה ולא ארגיש רע עם עצמי. לא בזוגיות, לא בסיטואציות חברתיות, לא בעבודה וגם לא במשפחה.

מה המקורות של התקיעות?

דבר ראשון, חשוב לי להדגיש את המימד הרגשי שלה. כפי שציינתי, גורם מרכזי הוא יצירת מנגנוני הגנה מפני רגשות קשים, על מנת לא להרגיש אותם. חלק ממנגנוני ההגנה מתפתחים בגילאי הילדות והנעורים. אלו מנגנונים קשיחים ובעלי עמידות בתנאי מזג אוויר רגשיים טעונים ו"מסכני חיים".

ילד שחווה שוב ושוב דחייה, ביקורת, לעג, חוסר אונים וחוסר ערך עצמי, חייב להגן על עצמו. זהירות יתר והימנעות, הן רק שתי דוגמאות להתנהגויות, שיכולות להתפתח מתוך הצורך של הילד להגן על עצמו. עם השנים, מנגנוני ההגנה עלולים להיות אוטומטיים ולא מודעים וכתוצאה מכך, גם לא יעילים ואפילו לא רלוונטיים.

כגודל ההגנה, כך גודל האסון. מנגנוני הגנה הימנעותיים, עלולים בסופו של דבר להוביל לקושי ביצירת יחסים אינטימיים, לקושי ביצירת חברויות, זוגיות ושימור ויוזמה של קשרים חברתיים ומשפחתיים. מה שכל כך טראגי הוא, שההגנה הופכת למכשול.

בבגרות, תחושות הכישלון וחוסר האונים מתעצמות. ניסיון החיים מוסיף חשיפה לרגשות הקשים בסיטואציות אחרות, אבל ב"מגרש של הגדולים". המנגנונים הישנים מתחזקים ואיתם גם חוסר היכולת להשתמש בהם בצורה מודעת.

חוויות נוספות של דחייה, כישלון וחוסר אונים, רק מחזקות את התקיעות, במקום לסגל מנגנוני התמודדות לסיטואציות החברתיות שמעוררות את הרגשות הקשים. תחושות של חוסר יכולת לשלוט בחיים, יכולות להוביל לפרפקציוניזם, נוקשות מול מצבים שדורשים לקחת סיכון וצורך של תחושה של שליטה מוחלטת לפני כל צעד.

כשהתודעה נתקלת בסיטואציה שמעוררת חוסר וודאות, המוח מפעיל מנגנוני הגנה שמובילים לתגובות של "קיפאון". קודם כל לעצור, לפני שננקטת פעולה. ההימנעות, מייצרת תחושה של חוסר מוצא שמוביל בתורו לתחושה של תקיעות. כך נוצר מעגל ללא מוצא.

איך אפשר לצאת ממעגל התקיעות?

קודם כל חשוב להכיר בבעיה ובכך שתקיעות היא לא גזירת גורל. היא תוצר של מנגנוני הגנה שפיתחת בצדק, בשביל לשמור ולהגן על עצמך מהסביבה העוינת. גם אם פיתחת את מנגנוני ההגנה בשנים האחרונות, הם כנראה כבר פועלים על טייס אוטומטי ולכן כבר לא מגינים עליך רוב הזמן.

אחר כך, חשוב לאתגר את דפוסי החשיבה הנוכחיים, להגמיש ולהתאים את מנגנוני ההגנה. לא להכחיד אותם, אלא לשמן, לעסות אותם. בשביל שהם יהיו גמישים, יעילים ורלוונטיים לכל סיטואציה שתגיע. למשל, בקשת עזרה, או כניסה לטיפול אישי, יכולים לעזור בהנעת התהליכים.

שינוי, לא חייב להתחיל בצעדי ענק ובפעולות דרמטיות. הוא יכול להתחיל בפסיעה קטנה ובהתנסות בסיטואציה לא טעונה מידי. גם כאן, לא נכון לחכות לרגע האידיאלי. אלא פשוט להתנסות, גם אם ההתנסות לא תצליח בפעם הראשונה.

כל צעד מוביל לשינוי. כל תנועה מזיזה משהו ומתחילה לפורר את התקיעות. תנועה, גם הקטנה ביותר, מחוללת שינוי. ההתקדמות לא צריכה להימדד בערכים של הרבה, או מהר. היא צריכה להימדד בשאלה האם ההתקדמות עקבית. ההתמדה, היא דרך המלך.

תמיכה רגשית בתהליך, היא מחולל שינוי בפני עצמו. עצם הפניה לאדם נוסף, היא צעד גדול בדרך לשחרר אך התקיעות. השיתוף והעדות של אדם נוסף, יכולים לעודד אותך להתמיד, לא להתייאש כשקשה וגם להאמין בעצמך.

הדרך הבטוחה לשבור את התקיעות, היא תזוזה ועשייה של דברים חדשים. בנוסף, הגשמה של דברים שרצית לבצע, אבל לא הצלחת. גם אלה נשארו במגירת הכישלונות. גם כשאין לך מושג איך להתחיל תהליך, אפשר פשוט לעשות פעולה אחת. הפעולה הראשונה, מייצרת מומנטום ובכך היא פותחת אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות לך בעידן התקיעות.

סיכומו של דבר

תחושת תקיעות יכולה להיות קשה מנשוא ולגרום לסבל רב. אבל, היא לא גזירת גורל וגם לא חייבת להימשך לנצח. חשובה הכרה בכך, שהתקיעות היא בין השאר תוצר של מנגנוני הגנה, שאיבדו את הגמישות ואת היעילות שלהם.

פעולות לשינוי דפוסי החשיבה והגמשת מנגנוני ההגנה, הן צעדים בדרך ליציאה מהתקיעות. לשם כך, לגייס סבלנות, אורך רוח והתמדה. כל צעד הוא חשוב, משמעותי וחלק בלתי נפרד מהיציאה מהתקיעות לגמישות ולחיים מלאים.

מעצבים מחדש את הכעס: איך לתעל רגשות שליליים לחיוביים?

רני יקיר — Mon, 03 Mar 2025 13:20:29 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

גברים רבים מתמודדים עם רגשות שליליים שמתעוררים בתוכם. מאז השביעי באוקטובר, גירויים שונים מגבירים את היווצרותם של רגשות שליליים. הם יכולים להתעורר סביב שירות מילואים ארוך, סביב חשש לביטחון האישי והמשפחתי, דאגה לפרנסה ועוד.

רגשות קשים עלולים להתגלם בצורה של התפרצויות כעס, התנהגות לא מווסתת ובפגיעה במערכות יחסים שונות. הצטברות של כעס, טינה, חוסר אונים ותסכול, עלולה להוביל להרס של מערכות יחסים עדינות ומשמעותיות.

חוסר הוויסות נובע בין השאר, מקושי להתמודד עם רגשות שליליים ועם חוסר יכולת לתעל רגשות שלילים לתחושה אישית חיובית יותר ובעלת שליטה על החיים. פגיעה במערכות היחסים החשובות לך, היא עלולה להוביל לבדידות, לחוסר ביטחון אישי ולריחוק מהסביבה ומעצמך.

מדוע קשה להתמודד עם רגשות קשים לאורך זמן?

הרבה אנשים מוצאים את עצמם מתפלאים על התנהגויות שיוצאות מהם. בעיקר התנהגויות שנובעות מכעס עצום, שפשוט התפרץ לו. בלי הזמנה, בלי שליטה ובלי שהוא מרחם עליהם. כמו להבה ששוחררה מלהביור, שנפל על הריצפה והתפוצץ.

תחושות קשות של אשמה, בושה, חרטה וחוסר ערך, יכולות להתעורר באופן טבעי ולהחמיר את המצב האישי. אף אחד לא רוצה להיות מובל על ידי עצמו, למחוזות שאין לו רצון להגיע אליהם. במיוחד כשמדובר ביחסים כמו זוגיות, הורות, עבודה, חברים וגם עם אנשים זרים.

איזה מין בן אדם אני? זו שאלה אמיתית וחשובה שמתעוררת במצבים של חוסר שליטה, סביב הצטברות של רגשות קשים. איזה מין אדם אני, שלא יכול להרגיש חוסר אונים וחוסר שליטה? זו שאלה בעלת חשיבות עליונה, שיש לתת עליה את הדעת.

קשה מאוד להתמודד עם רגשות שליליים, כי הם בלתי נסבלים לאורך זמן והם גורמים לנזקים רבים הן נפשיים והן גופניים. בשעת כעס, הם עלולים להתפרץ ולגרום להקלה מסוימת בטווח המיידי, אבל לסבל בטווח הקצר והארוך.

ביטויים של עומס עצום של רגשות שליליים, יכולים להתבטא בין השאר בהתפרצויות, בניתוק מהסביבה, בהימנעות וגם במעורבות יתר. בנוסף, בצעקות, בהאשמות, בפגיעות מילוליות ובניתוק רגשי. כל אלה מקשים להרגיש רגשות שליליים, עד שהם נהיים בלתי נסבלים.

המחיר האישי והחברתי של ביטוי רגשי לא מווסת

ביטוי לא מווסת לאורך זמן, עלול לגרום למחיר כבד בהיבטים שונים של החיים. המחיר יכול להתבטא בירידה בבריאות הפיסית, בהיבטים משפחתיים וחברתיים וגם לירידה באיכות הבריאות הנפשית. הצטברות של כעס, תסכול וחוסר אונים, עלולה להוביל למחירים כבדים אלה ואחרים.

אם אתה מרגיש יותר ויותר שאנשים מתרחקים ממך, או שהם מוצאים תירוצים לא להיפגש איתך, יכול להיות שגם אתה סובל מביטוי רגשי לא מווסת. אולי ההתרחקות ממך, היא בכלל מסיבות אחרות. אבל, יכול להיות שיש גם קשר למשל בין מצב רוח ירוד, לבין התבטאויות קשות כלפי אנשים בסביבה שלך.

בדידות וגם מיעוט בחברים, הוא אחד המופעים הבולטים של התפרצויות זעם, אמירות קשות והתנהגויות בעלות אופי מרחיק. אתה יכול לשמוע אמירות על אנשים אחרים שסובלים מקשיים דומים כמו: "הוא בלתי נסבל, הוא תמיד בעצבים." וגם: "אני התרחקתי ממנו, בסוף הוא תמיד מתפרץ עלי."

מחירים נוספים הם גופניים ונפשיים. חיפוש מהיר ברשת יעלה את הקשר בין סטרס ובין בעיות גופניות רבות. אתה בטח מכיר חלק מהקשרים. אבל, האם שמת לב מה קורה בגוף שלך? מה מצב לחץ הדם, הדופק, איכות השינה ומצב הרוח שלך?

חוסר ויסות רגשי וצבירת רגשות קשים, עלול להביל לאורך זמן לתחושות דומות לדיכאון ואולי גם לדיכאון. בנוסף, הביטחון העצמי עלול לרדת וכתוצאה מכך עלולות להופיע חרדות וגם פחדים. כשאנחנו לא בוויסות, הרבה פעמים הערך העצמי מתערער, מה שמוביל למעגלים שליליים של חוסר אונים שמתבטא בהתפרצויות וכיוצא בזה.

ההכרה במחירים האישיים שציינתי וגם אחרים, יכולה בסופו של דבר לרתום אותך לתזוזה לעבר שינוי. ההכרה שהתפרצויות זעם, דיבור מקטין והתנהגויות חברתיות הימנעותיות, גורמות לך לשלם מחירים גבוהים ומיותרים, מובילה לפעולה. הכרה זו, תאפשר לך להתחיל תהליך של ויסות ותיעול הרגשות הקשים, למחוזות טובים ובריאים.

איך לתעל רגשות קשים למקומות אחרים?

כעס, תסכול, אכזבה וחוסר אונים, לא חייבים להיות מתועלים להתפרצויות ולפגיעה בקשרים האישיים. המעבר מחוסר ויסות רגשי, לוויסות ולביטוי נעים ומכבד, אינו מחייב הדחקה או הכחשה של הרגשות. הוא יוצר דרכים יעילות לביטוי רגשי מותאם לסיטואציה, כך שהרגשות השליליים יכולים לבוא לידי ביטוי ולא רק להצטבר ולגרום לכאב בלתי נסבל.

להכיר ולהבין את הרגשות: בשביל לשלוט בכעס, צריך להבין אילו רגשות שליליים מעוררים אותו. הכעס הוא בעצם הביטוי לרגשות שליליים. בשביל לא להתנהג באופן אוטומטי, צריך להפריד בין הרגש, לבין התגובה אליו.
תרגול שליטה בתגובות: כשהכעס מתעורר, התרגול הראשון הוא לעצור את התגובות האוטומטיות ופשוט לא לעשות שום דבר. חכה שניה, שתיים וגם דקה. תוכל לקחת לך "זמן פציעות" ולהגיד: "תן לי רגע לענות לך." כך תוכל לצאת ממצב של טייס אוטומטי, לטייס ששולט בכלי הטיס ומביא אותו לנחיתה בטוחה.
התמרת האנרגיה השלילית למעשים טובים: אין צורך לעבור מבחנים שונים ומשונים. נצל את המומנטום והחל ליזום עשייה של מעשים טובים בסביבה הקרובה שלך. אתה יכול גם למצוא עמותה שמדברת אל ליבך ולהתנדב בה. חשוב למלא את העולם שלך בעשייה טובה, שתחזיר לך את הביטחון בעצמך.
בניית דרכי תקשורת חדשות: צא ולמד, איך לתקשר את עצמך בצורה נעימה. למשל, במקום להגיב: "אתה תמיד…" אתה יכול להגיד: "כשאני שומע את מה שאתה אומר, אני מרגיש…" זו דוגמה אחת מיני רבות, שמסבירה את הקשר בין האופן בו הביטוי המילולי, יוצר רגשות ואמפטיה, במקום ליצור תחושה של תוקפנות וניכור.

ביטוי רגשי בדרך אותנטית, שקופה ונעימה, הוא המפתח ליחסים בריאים ומאוזנים. שליטה מסוימת ברגשות ובתגובה אליהם, היא לא רק אתגר מתיש ומתסכל. היא יכולה להיות בשבילך, גם הזדמנות. תיעול של רגשות, אינו דיכוי או ניתוק מהם. הוא התמרה של אנרגיה שלילית, לאנרגיה חיובית. התמרה מביטוי הרסני, לביטוי של בניה ושל חיבור.

רגשות שליליים אינם הבעיה. הם חלק טבעי של המנעד האנושי. מה שקובע את איכות מערכות היחסים שלך, היא דרכי ההתמודדות עם הרגשות הקשים. למידה להבין, לזהות, לנתב ולהתמודד עם הרגשות שליליים, תוביל אותך לשינוי איכות מערכות היחסים בחייך.

שינוי משמעותי כל כך, לא יכול להתרחש ברגע. הוא יקרה באמצעות עבודה קשה, התמדה ומודעות לרגשות שלך ולאופן בו אתה מבטא אותם. העבודה על שינוי הוויסות של הביטוי הרגשי, תעזור לך להחזיר את הביטחון העצמי ולהנכיח לסביבה את מי שאתה, על כל צדדיך ועם כל האיכויות שלך.

אומנות ההקשבה: המפתח לקשר זוגי עמוק ומתמשך

רני יקיר — Thu, 27 Feb 2025 14:58:48 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

אתה מעולם לא באמת הקשבת לי, היא אמרה בפיזור הדעת. זאת, כשהייתי בדלת להוציא את ליידי לטיול הלילי שלה. ליידי היא כלבה רגישה, שתמיד יש לה מה להגיד בכלבית מדוברת. ליידי, היא בכלל הכותל שלי. היא תמיד אוהבת להקשיב לי וכמעט אף פעם היא לא מתערבת לי בדברים. רק בגרביים, אבל מה זה חשוב?

הליידי שלי לעומתה, חיה לצידי כבר למעלה משני עשורים. אני מכיר כל ריס בעיניים שלה וכל קמט שהיא יוצרת, בזמן שהיא מחייכת. כן, גם כל קמט שהיא יוצרת, כשאני מאכזב אותה. וזה קורה לצערי המון. הליידי שלי, לא כמו ליידי שלנו, לא בדיוק סבלנית לכל פיפס שיש לי. בטח לא לכל אמירה צינית שבא לי להגיד לה.

אז כשהייתי בדלת, ליציאת הלילה של לידי, למועדון בתל אביב בו היא אוהבת לתת בראש לברמן, הליידי שלי הסתכלה עלי. ראיתי מבט אחר, שאני לא מכיר. מבט מצמרר ששיתק אותי. הסתכלתי עליה מסוקרן. ליידי משכה אותי דרך הרצועה. אני אילם ומופתע, נגרר אחריה, כשהליידי שלי מסתכלת עלינו.

במבט אחר. מבט חודר.

לבדי עם סקרנות משתקת

ליידי שלנו רצתה ללכת לדפוק את הראש בתל אביב, אבל לא הייתי פנוי ללוות אותה. הייתי מוטרד ובעיקר מפוחד. מה ליידי שלי מנסה להגיד לי? בעיקר, למה היא לא מדברת איתי ושולחת מבט מצמית אלי? לא ללידי שלנו, אלא כלפי הלבן של העיניים שלי. העיניים שאוהבות אותה כל כך.

אני לא מתייפיף. אני באמת אוהב אותה וככל שהשנים חולפות, אני חושב שאני מגלה עוד שכבה מתחת לבצק הקרואסון שהיא. פריך ומלא טעם. שמסתיר את השוקולד הנמס שמתחבא בתוכו. אני מצליח לטעום מהשוקולד, אבל רק לפעמים.

ליידי שלי בדיאטה רגשית, כל החיים המשותפים שלנו. אז מהבצק היא נותנת לי לטעום, שכבה אחר שכבה, אבל בקושי מהשוקולד. ליידי מסבירה לי שכשאני טועם מהשוקולד שלה, זה מגרד כל כך, שהיא לא יכולה לסבול את זה, יותר מחמש דקות.

עכשיו אני בכלל לא מרגיש, שליידי שלי היא קרואסון. עכשיו היא מרגישה כמו קופסת אוכל נעולה, קצת מרשרשת מבפנים וכבדה. כמו לביבה מעופרת יצוקה, שנשארה מחנוכה האחרון. לביבה שעשויה מעופרת רעילה ומסוכנת.

בגלל שהיא לא אמרה לי מילה. בגלל שהיא רק נעצה בי מבט. למה היא לא יכולה, או לא רוצה לדבר איתי, כמו תמיד?

כמו תמיד, זה לגמרי מפחיד כשזה לא

ליידי שלנו חכמה ורגישה. היא עצרה בפינה של הרחוב והתיישבה. מזמינה אותי "לשיחת בנות", כזו שאני חייב לבכות בסופה. ליידי שלנו הסתכלה עלי וחיכתה למוצא פי. חיכתה לשווא, כי אין מצב שאגיד לה משהו עלינו. עלי ועל ליידי שלי.

ליידי שלנו נעצה את ישבנה על המדרכה, עיקשת בטוב לב כלבי, כזה ש"לא", הוא בכלל לא אופציה. או במילים שלה: "אני פה בשביל להקשיב לך ולא מעניין אותי כמה זמן זה ייקח." למה ליידי שלי לא עשתה את התרגיל הזה לפני שיצאנו? מה נסגר איתה?

אני רגיל תמיד להפסיד. להפסיד את ההזדמנות לדבר ראשון. אני אלוף העולם בהשמעת דעות, רעיונות, המצאות וציניות. אבל כשאני רוצה להגיד לליידי שלי משהו אישי, אני מתפתל. עד שהיא מחלצת אותי ופשוט שואלת: "מה אתה רוצה להגיד לי?"

אני קטן בלקיחת אחריות על דיבור צפוף וקרוב. אומנות ההקשבה היא של ליידי שלי, בטח ובטח של ליידי שלנו, אבל לא שלי. לפחות ככה אני מחזיק מעצמי. מעט אם בכלל. אני אף פעם לא מטורד ממה שיש ללידי שלי להגיד על עצמה, כי היא פשוט אומרת. אז, אני אלוף ההקשבה, לפחות כך היא מספרת לי.

אבל הערב, היא אחרת. מסתכלת ולא אומרת. נועצת את מבטה ולא משחררת. משאירה אותי ערום ועריה. חסר אונים, חושש ומפוחד. בורח מהסיטואציה עם חברת המילוט שלי, ליידי שלנו. למה אני כל כך משותק, מתקשורת שונה שמופנית כלפי?

ערב רב של ריבים, שלא נולדו וגם לא ייוולדו

הטיול ענה על כל צרכיה של ליידי שלנו והיא החזירה אותי באסרטיביות הביתה. לא היו לי כוחות להתנגד לה. רציתי להישאר כל הלילה מחוץ לבית, בשביל לא לפגוש שוב את המבט של ליידי שלי. נכנסנו הביתה ואני רואה את ליידי שלי יושבת בשיכול רגליים על הכורסא, כוס קפה על ברכיה ומבטה צורב כמקודם.

"מה את רוצה להגיד לי" שאלתי, כי פשוט כבר לא יכולתי יותר. "אמרתי משהו?" היא שאלה. התבלבלתי לרגע, מה לא היה ברור, שהיא שואלת אותי שאלה? האם היא מתחכמת איתי, ליידי שלי? זה כל כך לא מתאים לה. אבל מה זה המבט הזה?

"את מנסה לריב איתי?" אני לוקח את הכדור לקצה המגרש, מצפה לכרטיס אדום ולסילוק מהשיחה. "למה אתה אומר דבר כזה?" היא שאלת. "אני לא מסתדר עם המבט שלך. אין לי מושג מה הוא אומר." היא קמה מהכורסא ונעמדת לידי. הקפה נראה ישן ופושר. קצת כמו איך שאני מרגיש עכשיו. ישן ופושר.

"אני אוהבת אותך, אבל אתה לפעמים כל כך מרוחק ממני, שאני לא יכולה יותר". לא ירדתי לסוף דעתה. "אתה כל כך חמוד עם ליידי שלנו, אבל כשאני רואה איך אתה קרוב ורגיש איתה, אני מתמלאת קינאה. אני יודעת שבחיים לא תאהב אותי בצורה כזו?"

"לא הבנתי", אני עונה את המשפט המצמית, שאומרים בשביל להתנשא ולהרגיש הקלה. זה בטח המשפט האחרון שהייתי אומר, אם רק הייתי מחכה רגע. אם רק הייתי קצת כמו ליידי שלנו. "הבנת מצוין, חמוד שלי" קיבלתי את קערת מי הקרח, על הצוואר הרגיש שלי.

ליידי שלנו התיישבה על כפות רגלי, עושה איתי קואליציה. היא לא יכולה לסבול את הקור שחוצץ בינינו. ליידי שלי החליפה תנוחת ישיבה. נגעה בפניה ונעצה בי את מבטה. הוא היה קשה, עייף וחודר.

אין סוף טוב הערב וגם אין אגדות שמתרחשות באמת.

אם רק הייתי לומד להקשיב לשפת הגוף שלה. אם רק הייתי משכיל להקשיב לכעס, שהתנפץ על חופי השלווה שלי. אם רק הייתי באמת ובתמים רוצה להתאמץ, לטעום את ליידי שלי כמו קרואסון שוקולד.

לא רק להיבהל מהשכבה החיצונית והמחוספסת. אז יכולתי להיות קצת יותר כמו ליידי שלנו. אומן ההקשבה, ללידי שלי.

שיקום תחושת שליטה עצמית: איך להחזיר את האמון בעצמך?

רני יקיר — Mon, 24 Feb 2025 19:15:43 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

ביטחון עצמי הוא דבר חמקמק, שמשתנה כל הזמן במהלך החיים. אין באמת במוח מין איבר שהוא כמו כדור של ביטחון עצמי. כדור שמתגלגל ובהיותו עגול, תמיד שומר על האיזון. תחושת שליטה עצמית, היא מרכיב בתוך עולם של הביטחון העצמי.

הוא מורכב בין השאר מתחושות סובייקטיביות ומרגעים של חולשה וחוזק. כשהביטחון העצמי מתערער, הוא מוביל לשאלות על היכולות האישיות ועל המסוגלות האישית. הרבה פעמים, התחושה המערערת חולפת, כשמשהו הצליח להשתנות לטובה.

יש גם צבר של אירועי חיים שיכולים בסופו של דבר לערער את הביטחון העצמי. מצבים חוזרים ונשנים של דחייה, כישלונות שמצטברים, ביקורת שלא נגמרת מהסביבה, נפילה כלכלית, אירוע ביטחוני קשה, פרידה, אבל על אדם קרוב ועוד. הרשימה היא אין סופית והעולם נראה עכשיו מסוכן ופסימי.

המאמר יעסוק באובדן השליטה העצמית ובתחושות שמלוות אותו. בנוסף, הוא יעסוק בכך שהעולם הוא לא רק מסוכן ופסימי, אלא הוא גם יכול להרגיש יחסית בטוח וגם אופטימי.

גורמים אפשריים לירידה בביטחון העצמי

תחושה של ירידה בביטחון העצמי, היא לרוב הדרגתית ולא בהכרח מורגשת. אירועי חיים שמתפרשים ככישלון וכחוסר מסוגלות, משפיעים על התחושה וגם מזינים אותה. כפי שציינתי בפתיחה, דחייה היא רגש שקשה להרגיש אותו. דחייה בסיטואציות חוזרות ונשנות, יכולה להוביל לירידה בערך העצמי.

אשתמש בדחייה כדוגמה מייצגת לתהליך. דחייה עלולה לזרוע ספקות לגבי הערך האישי ולגבי היכולת לשלוט על החיים. ככל שחוויות הדחייה והביקורת השלילית מצטברות, נוצר מעין תסריט פנימי של חוסר מסוגלות, בו אני רואה את עצמי כחסר שליטה וחסר שליטה על המציאות.

גורם נוסף, הוא חוויות ילדות וגיל ההתבגרות. חוסר קבלה ותוקף מצד דמיות משמעותיות כמו הורים, מורים ואחים, עלולה לטעת תחושה של חוסר ערך. מי שגדל לתוך סביבה מקטינה, ביקורתית וכזו שלא נותנת תוקף, עלול לפתח עם השנים תחושה של חוסר ערך וחוסר תחושה של שליטה על חייו.

אירועי חיים קשים כמו פגיעה מינית, אירועי טרור, תאונת דרכים ומלחמה עלולים לערער את הביטחון העצמי. פגיעה מינית, לא חשוב באיזה גיל היא מתרחשת, מסמלת לקיחת שליטה על ה"אני" ומעבירה מסר שה"אני" הוא רק חפץ. כשזה שאין לו אישיות ולא רצון משלו.

אדם שעבר פגיעה מינית, עלול לפתח תחושת חוסר ערך וחוסר מסוגלות להתמודד עם העולם החיצון. ההשלכות של הטראומה המינית משפיעות על שגרת היום יום, תסמיני פוסט-טראומה חוזרים ונשנים, עלולים לחזק את תחושת חוסר הביטחון העצמי.

חיים בצל מלחמה וטרור, כמו במדינת ישראל, עלולים לפגוע אצל חלק מהאנשים בתחושת השליטה עצמית על החיים. מדובר בגורמים חיצוניים, שהם לא בשליטה של הפרט וגם אין באמת דרך להימנע מהם. גם לאחר שאירוע מסוים חולף, תחושת האימה וחוסר הביטחון עלולה להימשך לאורך זמן רב.

השלכות רגשיות בעקבות ערך עצמי נמוך

ירידה מתמשכת ולאורך זמן בביטחון העצמי, משפיעה לא רק על הדרך בה נראה העולם. היא גם גורמת להשלכות בתפקוד היומיומי וגם על העולם הנפשי. תחושה של חוסר שליטה עלולה להוביל לחרדות, לדיכאון, לבלבול, לחוסר אונים ולהימנעות.

ירידה בערך ובביטחון העצמי יכולים להוביל להימנעות. זו דרך יחסית בטוחה להשיג שליטה על המציאות. אבל, מדובר במנגנון הגנה שיכול להיות יעיל באופן נקודתי. כשהוא לא מצליח להבחין בין עיקר לטפל, המנגנון כבר לא מגן. הוא גורם להסתגרות ולבידוד.

לירידה בביטחון העצמי יש השפעה רבה על מערכות יחסים. היא יכולה להוביל חוסר אמון עצמי, פחד או חרדה מדחייה וחשש מיצירת קשרים חברתיים ואינטימיים. הרבה פעמים, יש קושי ליצור מערכות יחסים בריאות, בגלל חשש מתמיד מפגיעה ומתוך אמונה שאני לא ראוי לאהבה.

במערכות יחסים זוגיות, חוסר ביטחון עצמי עלול ליצור חוסר איזון ביחסים. עם ביטחון עצמי נמוך, קל וטבעי לבטל את עצמך, לחוש שקוף ובלתי נראה. תפיסה שבן או בת הזוג ראויים לכל דבר, עלולה לייצר תבנית של ריצוי כלפי כל מה שנתפס שבן/בת הזוג רוצה.

הדבר מתבטא גם במערכות יחסים משפחתיות וחבריות. ביקורת אגבית, עלולה להיחוות קטלנית וכואבת על אימה. היא עלולה לגרום לחוסר רצון לחוות אותה שוב ולניסיונות חוזרים ונשנים להיות באינטראקציות משפחתיות וחברתיות שהן לא הכרחיות.

בעולם העבודה והקריירה, ביטחון עצמי נתפס לרוב כמעלה בראיונות עבודה. כשהביטחון העצמי נמוך, קשה הרבה יותר להתקבל למשרה נחשקת וגם להתמקם במרקם של התככים, הפוליטיקה והאינטריגות של מקום העבודה.

דרכים לשקם את הביטחון העצמי

שיקום תחושת השליטה והביטחון העצמי, הוא תהליך שלא מתרחש בהבזק הברק. הוא הדרגתי, דורש מודעות עצמית, התמדה ומאמץ קשה וארוך. הוא מצריך הבנה עצמית ונכונות להסיר חסמים שהצבת לעצמך, באופן לא מודע, בשביל להגן ולשמור על עצמך.

זיהוי דפוסי חשיבה מגבילים: הצעד הראשון הוא לגלות ולהבין מה הן האמונות והמחשבות שהובילו אותך להרגיש חוסר שליטה וחוסר ערך. האם תפיסה שאני לא שווה, לא טוב, לא ראוי או לא יכול להיות אהוב? אולי תפיסה שהסביבה תמיד תכתיב את גורלך, או שתמיד אתה נידון לכישלון. כל אלה ואחרים, עלולים להוות דפוסי חשיבה מקבעים ומגבילים שינוי.
שחזור הצלחות קטנות: יש לנו נטייה טבעית לשכוח או להמעיט בהצלחות, גדולות וקטנות. זו יכולה להיות חוויה אחרת ושונה, לקחת את השנה האחרונה ולהיזכר בכל הצלחה שלך. הצלחה זעירה, קטנה, בינונית וגדולה. ההיזכרות, נותנת תוקף להצלחות וגם מחזירה את תחושת המסוגלות והערך העצמי.
לקיחת אחריות הדרגתית: אחד המכשולים העיקריים ביצירת ביטחון עצמי, הוא הפחד מלטעות. האימרה "מי שלא עושה לא טועה" היא חשובה מאוד. בין השאר, בגלל שגם אי עשייה היא עשייה, שעלולה להביא למחירים כבדים. לכן, כדאי להתחיל בניסיונות קטנים יחסית של עשייה באינטראקציות חברתיות. לא לחשוש מטעויות, אל הפעם ללמוד מהן.
יצירת סביבה תומכת: שיקום תחושת השליטה והביטחון העצמי לא חייבת להיות בסביבה של בדידות. נסה למפות את האנשים שאתה מרגיש קרוב אליהם. צור לך סביבה קטנה ובטוחה, בה תוכל לשתף ולחלוק את התהליך שאתה עושה.
התמודדות עם הפחדים, במקום הימנעות: שינוי תפיסתי של הפחדים וההימנעות. אפשר לראות בפחד מנוף לאתגר ולהתפתחות אישית. תפיסה שניסיון הוא למידה. לא פחד מכישלון, שמוביל להימנעות. כשהתפיסה היא שכישלון הוא כלי ללמידה ולהשתפרות, הביטחון העצמי מתחזק ואפשר לחוש שוב שליטה על החיים.

אם איבדת את תחושת השליטה שלך בעולם ואם הביטחון העצמי שלך נמוך, אפשר לשקם אותם. נכון שלא מדובר בעשיית קסם וגם לא בתהליך קצרצר. הירידה בערך העצמי כפי שראינו, הוא תהליך ארוך ומתמשך, שמושפע ממהלכי חיים, מהסביבה החיצונית וגם מהעולם הפנימי.

הדרך להחזרת הביטחון העצמי לא חייבת להיות ברחוב ללא מוצא. אפשר ליצור סביבה תומכת, לנסות כמה שיותר לפעול בסביבה ולא להימנע. אפשר ללמוד מההצלחות שלך וגם מהניסיונות.

להט"בים בגיל השלישי: אתגרים והזדמנויות למצוא אהבה אחרי גיל 60

רני יקיר — Wed, 19 Feb 2025 13:13:20 +0000

זמן קריאה: 5 דקות

להטבים בגיל השלישי, שמחפשים זוגיות חדשה, מתמודדים עם המציאות כיום וגם עם המציאות כשהם היו צעירים. בניגוד לחברה הסטרייטית, לפני כמה עשורים, המונח להט"ב לא היה קיים וגם יחסי מין בין בני אותו המין היו בניגוד לחוק.

זוגיות פתוחה עם דגלי גאווה בחלון, הייתה רק חלום רחוק שאולי יכול להתקיים מעבר לים. להקים משפחה עם ילדים, אפשר היה לעשות רק במסגרת הטרו-נורמטיבית, תוך ויתורים רבים וכואבים. ניסיון החיים בארון בגילאי 20 ומעלה, משאיר את חותמו וגם מעורר חששות ופחדים, גם במאה ה-21.

ניסיונות להכיר ולבנות זוגיות בגילאי 60+, מפגישים עם עולם אחר. מצד אחד, לא עוברים על החוק וגם יש הרבה מאוד זוגות שחיים ביחד שנים רבות. מצד שני, יכול להיות שחוויות ומכאובי העבר, מקשים על התמודדות בעולם בו מונוגמיה, יחסים פתוחים, פוליאמורי וזוגות להט"בים נשואים, יכולה לבלבל ולעודד הימנעות.

המאמר יציף את השאלות הקשות ויציע דרכים להתמודד עם פחדים, עם מכאובי העבר ועם הימנעויות מניסיונות ליצור זוגיות.

המטענים הרגשיים שמקשים על החיפוש אחר זוגיות

הכמיהה לזוגיות בגיל השלישי, אינה מתקיימת בחלל ריק. היא סך כל החוויות הטובות והרעות של זוגיות, חיזור, כישלונות והצלחות. כפי שציינתי למעלה, השינוי שעברה המדינה בשינוי החקיקה, ביציאה מהארון של מפורסמים, במהלכים של אקטיביזם חברתי ועוד, הובילו לשינוי במציאות העדכנית של הקהילה.

יחד עם זאת, הקהילה הלהט"בית שימרה דפוסים של שנאה עצמית, הומופוביה סמויה, שיפוטיות על פי מראה גוף, פגיעות מיניות בתוך הקהילה ועוד. המעבר של הקהילה מהחיים בארון לחיים מחוצה לו, עשה הרבה דברים טובים, אבל גם שימר דפוסים קשים, שלא הצליחו להשתנות עם היציאה מהארון.

אני מדגיש את ההיסטוריה, בגלל המשא הכבד שהיא מותירה על הדור שנמצא היום מעל גיל 60. חלק מבני ובנות הדור, תרמו במו ידיהם ונוכחותם, לשינויים המבורכים של הקהילה, מהם נהנים בני ובנות הדורות הבאים.

ביחד עם משק כנפי ההיסטוריה, שולם מחיר אישי כבד, לעיתים כבד מנשוא. המעבר מלהיות להט"ב לפני כמה עשורים בחיפוש ובהתנסות בזוגיות, לעשור השלישי של המאה ה-21, יכול להיות קשה ומבלבל. חשיפה לאפליקציות, למהירות הבלתי נתפסת והבלתי מוכרת של דפדוף של דמויות אנושיות בפלטפורמות אלה, היא לא פשוטה וגם לפעמים מאתגרת.

מיומנויות וכלים שהיו נגישים בעבר, כבר לא רלוונטיים. נורמות, דפוסי חיזור, היכרות, מאפייני זוגיות ותרבות דימוי הגוף, גם הם השתנו. לכן צריך ללמוד ולהכיר אותם.

מנגנוני הגנה שהתפתחו בעבר להקל על תחושות של דחייה, אכזבה, ריקנות, ייאוש וחוסר אונים סביב הכרויות וזוגיות, ערים ופועלים. חלקם כבר לא רלוונטיים וחלקם עדיין בתוקף. איך אפשר לדעת מה מהם בתוקף ועל אילו חשוב לוותר?

לעומת זאת, בגיל השלישי יש הרבה יותר ניסיון חיים. האישיות כבר בנויה, לרוב יש השלמה עם הזהות המינית ועם היתרונות והחסרונות האישיים. גם אם היית הרבה מאוד שנים בזוגיות והיא נגמרה, הבגרות והבשלות יכולות להיות מגויסות לטובת הכרות והסתגלות, לעולם הדייטים הנוכחי.

איזו זוגיות מתאימה לי? דילמות ושאלות חדשות

"העידן החדש" הוא בוסתן שאפשר לטייל בו, להכיר אותו וגם לטעום מהפירות שהוא מציע. חלקם יפים, טריים ובשלים, חלקם בוסר וחלקם כבר הרקיבו ואינם ראויים למאכל. במילים אחרות, חשוב לצאת לעידן החדש ולהתנסות בו, אבל גם לברר היטב מה מתאים ונכון לך.

בשביל להיכנס למשימה של מציאת זוגיות, חשוב קודם כל לנסות, עד כמה שאפשר ללמוד מניסיון העבר שלך. לברר מה האופי שלך, מה הם דפוסי ההתקשרות שלך, מה התשוקות שלך, מה הגבולות שלך ומה קרוב לליבך.

מונוגמיה, יחסים פתוחים ומה שביניהם

המודל ההטרו-נורמטיבי השולט גם היום, הוא מונוגמיה. בגידה היא תוצר של המונוגמיה ולעיתים חלק בלתי נפרד ממודל זה. בעבר היא הייתה המודל הבלעדי וכל תזוזה ממנו נחשבה לסטייה מהנורמה. סטייה שלוותה בסנקציות חברתיות. יחד עם זאת, מקובל היום גם לחיות במודל של קשר פתוח או יחסים פוליאמורים.

אצל להט"בים בגיל השלישי, השאלה מקבלת דגשים נוספים: האם בהכרח המודלים ההטרו-נורמטיבים מתאימים גם לנו? זו שאלה שחשוב לענות עליה גם ברמה האישית. יכול להיות שמי שחי הרבה שנים לבד, ירצה להתנסות במודל מונוגמי. אולי להיפך, ירצה להשאיר את האפשרות לגיוון בתוך הזוגיות החדשה.

נניח שחווית בגידה בזוגיות בעבר, בכאבי לב שנצרבו, יובילו לחיפוש אחר בן/בת זוג עם ניסיון דומה. זאת מתוך פנטזיה, שמכאובי העבר יצליחו לבנות מודל חסין מפגיעות. הייחודיות של הקהילה בהקשר זה היא, שאחד הדימויים הציבוריים וגם בתוך הקהילה הוא, חוסר נאמנות ומיניות חסרת גבולות בקרב חבריה.

המיתוסים, הדעות הקדומות והומופוביה עצמית, יכולים לשמר ערפל תודעתי סביב שאלות כמו: מה באמת נכון לי? מה הן תשוקות הלב שלי? האם אוכל להתעלות מעל כל אלה ולכתוב באפליקציה בדיוק מה אני רוצה? האם מה שינהל אותי יהיה למצוא חן בדייט? האם אוכל להביא את עצמי בדיוק כמו שאני?

היבטים כלכליים ומעשיים בגיל השלישי

ככל שעוברות השנים, לזוגיות יש גם היבטים מעשיים. לא רק רומנטיים ורוחניים. חשוב להתכנס לחשיבה מושכלת, בכל הקשור להתנהלות כלכלית. האם ליצור משק בית כלכלי משותף? האם לשמור ולטפח עצמאות כלכלית? אולי ליצור קופת הוצאות משותפת?

שאלות סביב מצב חוקי למשל ידועים בציבור. האם להסדיר אותו מול ביטוח לאומי ומול הרשות המקומית? שאלות סביב עשיית צוואה או שינוי צוואה קיימת לאור השינוי במצב הזוגי. האם להיכנס להורות בגיל זה? במידה ויש ילדים למח מבני הזוג, איך לשלב אותם במארג הזוגי?

שאלות סביב התייחסות החברה הסטרייטית וגם של המשפחות לזוגיות להט"בית בגיל השלישי מבחינה כלכלית וחוקית. איך להתמודד עם "קולות מהסביבה" שרוצים לעזור, אבל לא בהכרח קשובים לך?

מגורים משותפים, או לחוד?

השאלה הזו עולה גם אצל הצעירים, אבל היא מאוד רלוונטית בגילאי 60+. בהנחה שאין אילוץ כלכלי שמכריע את הסוגייה, אפשר וגם רצוי להתלבט. לא לרוץ למודל זה או אחר, לפני שהבנת מה היית רוצה לממש. רצוי שהתשובה תגיע תוך כדי ההכרות. אין בהכרח סיבה להינעל מראש על מודל זה או אחר.

מיניות ואינטימיות

שנויים פיסיולוגיים, ניסיון חיים ואורחות חיים, משפיעים על המיניות ועל העוררות המינית בגילאים אלה. המיניות היא מרכיב חשוב בזוגיות, אצל מרבית האנשים. יחד עם זאת, יש כאלה שהמיניות לא בהכרח מקושרת אצלם לזוגיות וגם לא חייבת להתממש באמצעותם. עיינו ערך יחסים פתוחים.

הזווית של קהילת הלהט"ב, היא המיתוסים שחבריה בעיקר, מחזיקים בהם. מיתוסים סביב מיניות פעילה מאוד, חוסר סיפוק מפרטנרים/ות קבועים/ת ועוד.

מובן שעוררות מינית ותפקוד מיני משתנה עם הגיל וזו רק הסחת דעת. השאלה היא מה נכון לך? מה הן התשוקות שלך ומה החיבור שלך בין מיניות לזוגיות? התשובות על שאלות אלה ואחרות, יעזרו לך להתמקם בזוגיות החדשה.

איך לבחור, איך להחליט ואיך להתנהל?

אחד היתרונות בגיל 60+, שהפרופורציות של ציר הזמן הן שונות מהפרופורציות שהיו לך בגיל 20+. שאלות סביב מודל הזוגיות, היבטים כלכליים, מגורים משותפים, ילדים ומיניות הן לא דחופות לשנייה זו. יש לך זמן להשתהות. יש לך אפשרות לקחת עוד רגע, לחוות עוד התנסות ולחשוב קצת אחרת.

בגיל זה, אפשר ורצוי להתנהל מתוך סדרי עדיפויות ששומרות עליך ועל הגבולות שלך. סדרי עדיפויות שישיגו את התוצאות הרצויות במהלך ההתנסויות.

למפות את הצרכים הרגשיים והמעשיים: לשבת ולהכין רשימה שאפשר לחזור אליה: איזה קשר זוגי מתאים לי? באיזה מודל הייתי רוצה להתנסות? מה הם פצעי העבר שמפעילים אותי עכשיו? אילו היבטים כלכליים חשובים לי? מה המיניות שלי היום? מה הם הערכים שלי שחשוב לי לשמור עליהם בזוגיות?
לבטא את הצרכים שלי בצורה כנה וישירה: מתחילת ההיכרות ולא פחות חשוב, כשקשר מתהווה ומתגבש, צריך לבטא את התפיסות שלך בצורה ברורה ופשוטה. כך תוכל/י ללמוד על התאמה בשלל תחומי החיים, תפיסות ויישום החלק שלך בזוגיות המתהווה.
לחפש את הפרי על העץ ולא בקרקעית הים: כיום יש שלל פלטפורמות, בהם קהל היעד נמצא בפועל. הוא משתמש באפליקציות, ברשתות חברתיות וגם נגיש באמצעות קשרים חברתיים. כל פלטפורמה היא לגיטימית, אבל לא כל אחת מהן מתאימה לכל אדם. אין טעם לנסות לקטוף תפוחים ואגסים בקרקעית הים. ניסיון כזה רק מוסיף תסכול ואכזבה. הן מובילות להימנעות, שבסופו של דבר תשאיר אותך שוב לבד.

המסע למציאת זוגיות בגיל 60+ עבור להט"בים עשוי להיות מאתגר, אך הוא גם הזדמנות לעצב מערכת יחסים שמתאימה לצרכים, לרצונות ולערכים שלך. הניסיון שצברת, יחד עם הבשלות, מאפשרים לך לבחון מחדש מהי זוגיות עבורך ולהגדיר אותה בדרך שנכונה לך.

אהבה אינה מוגבלת בזמן ואין לה מועד תפוגה. כך גם תשוקה, אינטימיות ומשמעות. הבחירה להיפתח מחדש לעולם הזוגיות, נמצאת בידיים שלך. בכל שלב בחיים, אפשר למצוא חיבור עמוק, אמיתי ומרפא.

חשיפה לזוועות של ה-7 לאוקטובר: איך להתמודד עם מה שראינו בחדשות וברשתות החברתיות?

רני יקיר — Sat, 01 Feb 2025 19:36:10 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

לכל אדם יש את הטווח שלו, לגבי כמעט כל דבר בחיים. לפעמים הטווח הוא ברור כשמש ולפעמים הוא עמום, עד בלתי נראה. כשמדובר בחשיפה לאירועי חיים קשים, הטווח הוא רחב ושונה מאדם לאדם.

בשביעי לאוקטובר, השתנה משהו משמעותי, אצל כולנו. אם בעבר חשיפה לאקטואליה העלתה גם פיגועים, אסונות, התאבדויות ועוד, עכשיו כל יום עמוס וגדוש באירועים קשים. חלקם, לא נתפשו כתרחישים שעלולים להתרחש במציאות, עד לשביעי באוקטובר.

חלק מאיתנו, עברו את הזוועות ו/או בני משפחה וחברים חוו אותם על בשרם. חלק מאיתנו היו או עדיין נמצאים בזירות הקרב. יש ציבור שלם שפונה מביתו, חלקו הגדול לא רואה אופק לשוב לבית, לקהילה, לפינה השקטה והבטוחה.

כל יום מביא איתו רעד. כל יום מביא איתו טלטלה. כל יום שעובר, מוסיף עוד התמודדות. לפעמים היא קטנה ולעיתים היא גדולה וקשה מנשוא ופוגעת בחוסן הנפשי .

השגרה שהתקבעה, נכון לכתיבת שורות אלה, 11 חודשים מפרוץ המלחמה, היא התמודדות ארוכה ומתמשכת, עם מלחמה שונה מכל אילו, שהיו עד עתה.

חשיפה מתמשכת ללחץ

הרשת מלאה בשפע של מידע על טראומה, תגובות פוסט טראומטיות ועוד. כדאי וחשוב ללמוד ולהתעדכן. אני רוצה לשים את המיקוד על הימצאות במימד של "שגרה", כאשר חומרים שנתפסים על ידך כרעילים, לא רצויים וכאלה שהיית רוצה לא להיחשף אליהם, זמינים בכל מקום.

בניסוח אחר, למדת פחות או יותר על עצמך, מה הוא הפילטר שנכון לך להגן על עצמך מפני המידע. רכשת אותו וגם מייד עם קבלתו, הוא הותקן כמו שצריך. נגלית לך מציאות של דריכות וכוננות מתמדת מהסביבה. מסתבר שהפילטר שנקנה, לא מספיק. אפשר להיחשף גם מעמידה במעבר חציה ושמיעה של שיחה אקראית בין עוברי אורח.

הייתי מחלק את הסכנה הנתפסת לכמה מרכיבים. הראשון, הוא אובדן שליטה והתמודדות עם חוסר אונים מתמשך. הכוונה ליכולת לשלוט באופן מהודק על מה שנכנס אלי לתודעה ומה שיש לי בחירה לא לאפשר לו להיכנס.

השני הוא דריכות מתמדת, בניסיון להימנע מהחומרים הידועים ואילו שלא. זאת תוך ניסיון של חודשים רבים, שמלמד שאי אפשר להימנע מהם, באופן הרמטי.

השלישי הוא התמודדות עם סביבה משפחתית, חברתית, מקום עבודה ועוד. כזו שלרביים מתוכה יש צורך לדבר על הזוועות ולשתף בחומרים ובתחושות שהם מעוררים. הצורך של הסביבה מהווה לחץ, ולכן גם הוא מקשה את ההתמודדות.

מובן שהבחירה לווסת את כמות ואת סוג הזוועות והדברים הקשים הוא טוב ובריא. חשיפה מתמשכת אליהם, עלולה ליצור מתח, שחיקה, פחד, ירידה בביטחון האישי והמשפחתי ועוד.

דרכי התמודדות עם החומרים הקשים מהמדיות השונות

כלל אצבע שאני אוהב הוא: מה שנכון לאחד, לא בהכרח נכון לאחר. כלומר, צריך להתרכז ולשים את המיקוד עליך. להכיר את עצמך ועל פי האופי, החוזקות והחולשות שלך, לעבוד.

כלל אצבע נוסף, הוא גמישות. אין טעם להיות בנוקשות יתר. הסיכוי להצליח הוא נמוך. במצבי לחץ, צריך להתארגן מחדש הרבה פעמים. בתקופת המלחמה, המציאות היא דינאמית ולכן הגמישות תוכל לעזור לך, גם להציב גבולות סביב רמת החשיפה למדיות השונות.

בשביל לא להעמיס, אסתפק בשני אפיקים מובילים אלה. אני מעריך שאפשר להסתכל על החשיפה לערוצי המדיה השונים, כעל קו עם שני קצוות. הקצה האחד הוא רצון להימנע מכל מידע חדש שהוא רעיל ובקצה השני, רצון לקבל לכמה שיותר ידע.

יש אנשים, שעבורם חשיפה לכמה שיותר מידע, הוא כלי יעיל וטוב להיצמדות לקרקע ולהתארגנות. כמו שהאמירה "מידע שווה כוח", כך במצבי מצוקה וחוסר וודאות, ידע של מה שמתרחש, עוזר להתארגן ולקבל החלטות. באופן פרדוקסלי, הוא גם מרגיע.

כך גם הימנעות ממידע רעיל, היא דרך לצבור כוח ושליטה. הנפש פחות נפצעת, אפשר להתאושש ולהירגע. גם כשברור וידוע, שבמציאות מתרחשים דברים איומים ונוראים, שעלולים להשפיע עלי ועל הסביבה הקרובה שלי. האמירה "אם יקרה משהו ממש חשוב, המידע כר יגיע אלי", היא למעשה הווסת באסכולה זו.

על רצף החשיפה, יש אין ספור נקודות שאפשר למצוא בהן חניה ולהתמקם, בהתאם להעדפה ולתפיסה האישית. לכן, ציינתי רק את שני קצוות הרצף.

ברמה המעשית, נסו לקחת זמן ולהקדיש למצוא את המיקום שלכם. תוך ניסיון לא לפעול מתוך אשמה. למשל, כן או לא לראות חדשות. עד כמה ואם בכלל להיכנס לאתרי חדשות ורשתות חברתיות. חשוב לפחות פעם בשבוע לבחון את הבחירה ולשנות אותה, בהתאם למה שלמדתם על עצמכם.

אני ממליץ לעדכן את בני המשפחה ואת הסביבה הקרובה, כולל במקום העבודה על הבחירה שלכם. תופתעו לגלות כמה אנשים רגישים בעצמם לסוגיה ולרוב הם גם נענים לבקשות.

למשל, אפשר לבקש מבני המשפחה לצרוך חדשות תוך שימוש באוזניות. לחליפין, אפשר לשאול: "אם אני רוצה לצפות בחדשות זה יפריע לך? אם כן, אשים אוזניות, או אלך לחלל אחר".

חשוב להתייחס לסביבה בכבוד וברגישות. אחד הכלים שיוכלו לעזור לך, הוא להתעניין אצל הסביבה הקרובה, מה נכון לכל אחד ואחת בסביבה זו. הדבר נכון גם כשמדובר במשפחה הגרעינית או המורחבת, בחוג חברתי או במקום העבודה.

העלאת הנושא של הצורך לשלוט ברמה סבירה בחשיפה לזוועות שהתרחשו בעבר ולאלה שמתרחשות בהווה, מראה לסביבה על הרגישות שלך. היא גם חושפת את הסביבה לצד הרגיש והאחראי שלך. צד שרואה את הזולת וגם את הצרכים שלך.

בסופו של דבר, מדובר על עבודה עם גבולות אישיים וציבוריים שנפרצו ונהרסו בשביעי לאוקטובר. הריסתם של גבולות אלה, מצריכה בנייה מחדש של גבולות אישיים וסביבתיים בצורה ברורה, רגישה ומכבדת.

שיקום קשרים משפחתיים: נתק הוא לא גזירת גורל, אפשר לשנות את המציאות

רני יקיר — Sat, 01 Feb 2025 19:20:27 +0000

זמן קריאה: 5 דקות

נתק בין אחד או יותר מבני משפחה גרעינית, הוא פצע פעור, מדמם, שמכאיב ללא הפסקה. הוא פוגע במערכות היחסים ובקשרים הבין אישיים במשפחה הגרעינית וגם במשפחה המורחבת. הוא משמש מודל התייחסות והשראה, לנכדים וגם לבוגרים במשפחה, שלפעמים משחזרים אותו.

נתק מייצר תחושות של אובדן וסוף הדרך, לא רק אצל מי שיזם אותו, אלא גם אצל מי שנותק ממנו הקשר, בצורה חד צדדית. הנטייה במשפחות בהן יש נתק היא מצד אחד להתאבל עליו ומצד שני להינטע בהימנעות עקשנית. כל זאת, מתוך חוסר אונים, להשאיר את המצב לא פתור כשהכאב נותר חד ומפלח.

אני יוצא בקריאה, מתוך ניסיוני בטיפול עם משפחות בהן יש או היה נתק, שהוא לא חייב להיות הפרק האחרון בסיפור המשפחתי. הוא יכול להיות פרק באמצע הספר, שמביא בחובו עוד אפשרויות. חלק מהן יכולות להיות שהמשפחה עשתה ניסיונות שלא צלחו וחלק מהן יכולות להיות הצלחה וחידוש הקשר.

מה יכולים להיות הגורמים לניתוק קשר במשפחה?

לרוב ניתוק קשר נובע ממצוקה סביב דינמיקה ביחסים בין אחד או יותר מחברי המשפחה הגרעינית. למשל, דינמיקה שמתאפיינת ביחסי שליטה או ביחסים של חוסר מוצא. הדבר נכון גם ביחסים שמתבססים על אכזבה.

אני מבין ומקבל עד כמה טבעי ואנושי, לנתק קשר סביב אלימות רגשית או פיסית, אלימות מינית והתעללות לסוגיה. ניתוק על בסיס זה, דורש עבודה אינטנסיבית קודם כל עם הצד הנפגע, בשביל לשקול התערבות לחידוש הקשר. הדבר אפשרי, רק כשהצד הנפגע מעוניין בכך.

ניתוק קשר במשפחה, הוא פעמים רבות תוצר של חוסר יכולת לנהל קונפליקטים בצורה יעילה. זאת, כשאחד או יותר מהמשתתפים בדינמיקה, אינו מסוגל לראות את הזולת. חוסר היכולת, או חוסר הרצון לראות את האחר, מייצר תחושה של "פנים חתומות". זו חוויה שגורמת להרגיש, שמושא היחסים הוא אטום, מנוכר וחסר רגש כלפי.

זו תחושה שבלתי נסבל להכיל. כזו, שיכולה לערער וגם לעורר תחושות קשות של זלזול, חוסר ערך. האדם יכול להרגיש חסר חשיבות, עד כדי כך שהוא שקוף.

מנגנוני ההגנה של הנפש, יכולים להתבטא על קשת שבין תוקפנות לבין ניתוק. בטווח יש ביטויים רבים של מנגנוני הגנה, אני רוצה להתעמק בטווח הקיצון, שהוא ניתוק היחסים.

ישנם דפוסי יחסים במשפחה שיכולים להוות סימן, או אות אזהרה לניתוק קשר:

טראומות מהעבר: כאלה שלא טופלו במסגרת מערכות היחסים המשפחתיות. טראומות אלה מבקשות להשמיע את קולן ולקבל תוקף על היותן.
פערים בערכים ובאמונות: נושאים רגישים בתרבות המשפחתית כמו דת, נטייה ומשיכה מינית, אורח חיים, חינוך ילדים ותפיסות עולם.
אירועים משמעותיים: חילוקי דעות סביב ירושה, חלוקת משאבים כלכלית, בחירות של בני זוג, גירושין, הגירה ועוד.
קשיים בתקשורת: חוסר יכולת להעביר מסרים בעלי משמעות, תרבות של שיח משפחתי חסר כבוד ומזלזל. שיח שמייצר ניכור, פחד ואכזבה.
העברה בין דורית: לגדול במשפחה בה ניתוק קשרים נתפס כדרך פשוטה ולגיטימית לפתור בעיות ביחסים, יכול לגרום לשחזור בלתי מודע של ניתוק קשר עם בני משפחה, כמנגנון הגנה טבעי.

מחירים אישיים ומשפחתיים בעקבות נתק

המחיר האישי של ניתוק מאחד או יותר מחברי המשפחה הגרעינית, יכול להיות כואב, מתמשך ולהפוך כרוני. גם אם הנתק "בא ממני" וגם אם "אני ניתקתי את הקשר בשביל שיהיה לי טוב יותר", עדיין להחזיק קשר של ניתוק, מלווה בחור בלב. גם אם החוסר במושא הניתוק, אינו מודע.

החוסר במארג משפחתי טבעי, שהיה ואיננו, עלול לעורר תחושות קשות. למשל תסכול, אשמה, חוסר אונים, טינה ורצון לנקמה. כל אלה ואחרות, עלולות להוביל לעוררות כרונית של כעס, שתמיד מבקש לבוא לידי ביטוי. כעס כרוני כבוש, עלול להפוך לחלק מהזהות האישית. הוא עלול להתפרץ, ללא התראה מראש, ביחוד במצבים שמזכירים את מושא הנתק.

הפרט במשפחה משלם מחיר כבד של כמיהה לשלם ושל אשליה של שליטה, שמובילות לתסכול. הנתק יכול להקרין על תחושת הביטחון העצמי וגם להתבטא בתגובות גופניות ועל ידי כך לעצב את תפיסת יצירה ושימור של יחסים בזוגיות, במשפחה ובקהילה.

ברובד המשפחתי, נתק בין אחד או יותר מחברי המשפחה הגרעינית, מערער את המבנה היציב והטבעי שלה. חשוב לי להדגיש, שנתקים במשפחות הוא לא מופע נדיר והוא חלק מדינמיקה משפחתית. יחד עם זאת, הוא מערער את יסוד האמונות, התפיסות והנורמות החברתיות, עליהן מתבססים מבנים משפחתיים.

בדומה לאחד היסודות של בניין, שנסדק ואינו תומך בו יותר, כך פועל נתק במבנה משפחתי. חוסר בקשרים תומכים, להם מצפים כל חברי המשפחה, מערער את הביטחון האישי של חבריה, על כך שאפשר תמיד לסמוך על בני המשפחה הגרעינית.

למשל, נתק בין בן או בת לבין אחד או שני ההורים, משליך על כל המשפחה. גם הילדים של הבן או הבת שנמצאים בנתק, לומדים לחיות עם מציאות כזו. בבגרותם, הם עלולים לנתק את הקשר עם אחד או שני ההורים בשעת משבר, בגלל ההעברה הבין דורית, שהיא לא בהכרח מודעת.

אדם שגדל לתוך תרבות בה אחד מהוריו למשל לא נמצא בקשר עם הסבתא, לומד שזו דרך טבעית להתמודד עם קושי. ההורה שנמצא בניתוק קשר מהסבתא וגם הסבתא בעצמה מנציחים את הנתק, ככלי לגיטימי וטבעי לפתרון קונפליקטים במשפחה.

איך טיפול משפחתי עוזר להתמודד עם ניתוק קשרים?

אני מאמין וגם שומע עדויות, על ניסיונות שפרטים וגם משפחות עושים, בשביל לאחות קרעים של נתקים שנוצרו במשפחה. לצערי, המציאות מלמדת, שקשה מאוד למשפחה גרעינית לחדש קשרים, בגלל המעורבות הרגשית הטעונה שכולם נמצאים בה.

למדתי, שטיפול משפחתי עם בגירים, הוא כלי יעיל בשביל לייצר פלטפורמה בטוחה לערוך ניסיונות לחידוש קשרים. אני רוצה להניח ולהדגיש, שגם באמצעות טיפול משפחתי, קשה מאוד לחדש קשרים. גם בהינתן שקשה להצליח, משתלם מאוד לנסות. הסיכוי שתתרחש הצלחה, יכול לשנות את מארג היחסים של כל חברי המשפחה.

הרעיון המרכזי במסע לקראת חידוש קשר, הוא קודם כל התגייסות לנוכחות משותפת באותו החדר. לנסות להגיע בתהליך, למצב בו הפגיעות האישית היא במקום בטוח. זאת, בשביל לבטא את הפגיעה ובשביל לבטא את ההזדקקות לחידוש הקשר, מבלי שהיא תישפט כהזדקקות נואשת.

לפעמים, הסיבה הקונקרטית שבגללה נותק הקשר, בהווה היא חסרת משמעות ולעיתים גם לא זכורה לאף אחד. מה שצרוב בנפש, זו הפגיעה והכאב הכרוני. השבר ביחסים, שיצר דינמיקה רעילה, בה כל כך מסוכן להיות בקונפליקט. התוצאה היא, שהדרך היחידה להימנע מהתחושה הבלתי נסבלת שהוא מעורר, היא להעלים את מערכת היחסים.

הדרך בה אני עובד בטיפול משפחתי היא של שלבים:

מידע על המצב הנוכחי של בני המשפחה: התמודדות עם הנתק, מכילה יצירת "מציאות דמיונית". חוסר הקשר מייצר השערות, שאינן מתבססות על ידע ממקור ראשון. בתחילת התהליך כל חבר משפחה משתף על מציאות חייו המעשית והרגשית.
הגדרת הבעיה ביחסים: כל מי שנוכח בטיפול, חשוב שייקח אחריות על הדרך בה הוא רואה את מערכות היחסים במשפחה ובפרט עם מושא הנתק. התהליך מאפשר לכל המשתתפים בטיפול לחשוב ולארגן את תפיסת הבעיות ובמקביל לשמוע עם מה שאר בני המשפחה מתמודדים.
יצירת שפת תקשורת חדשה: לרוב במשפחות שיש בהן ניתוק, שפת היחסים היא של מאבק. בשביל לשנות אותה, צריך לעבור לשפה של דיאלוג. מדובר באתגר קשה ולפעמים קצת גרנדיוזי. אבל, כל תזוזה מתפיסה שאני צריך להיאבק על הקול שלי במשפחה, לקראת אמונה שהקול שלי פשוט יישמע, היא משמעותית ומובילה לשינוי.
שיקום הביטחון במערכת היחסים: אני מבחין בין חידוש קשר בפני עצמו, לבין שיקום מערכות היחסים. מניסיוני, שיקום מערכות היחסים, הוא הכלי העיקרי, ליצירת תשתית שתאפשר את חידוש הקשר. גם אם החידוש עצמו, לא יקרה במהלך הטיפול.
לקיחת אחריות על היחסים: הפנטזיה של חברי המשפחה, היא לרוב של שורה תחתונה: חידוש הקשר במהלך הטיפול, או שימור הנתק. אני חושב, שלקיחת אחריות אישית על טיב, אופי ומהות היחסים, היא התשתית לחידוש הקשר. הצלחה בלקיחת האחריות על היחסים, יכולה להוביל לחידוש הקשר, אבל בכל מקרה, היא יכולה לשנות את היחסים במשפחה מיחסים של מאבק, ליחסים של דיאלוג.

ניתוק קשרים במשפחה הגרעינית, הוא כלי בעל עוצמה רבה במערכות יחסים. יש לו השלכות על כל חברי המשפחה ולטווח ארוך. אבל, נתק הוא לא הכרח גזירת גורל. אפשר על ידי מאמץ גדול ועל ידי התמדה, לשנות גזירת גורל זו.

הכאב הכרוני מהניתוק, לא צריך לנהל את אופי ואת טיב מערכות היחסים במשפחה. ההשפעות ההדדיות בין חברי המשפחה, בעקבות נתק, הן בעלות עוצמה והשלכות. טיפול משפחתי יכול לשקם את מערכות היחסים ואת הקשרים במשפחה וגם להפיג את הכאב, שמנהל אותם, כל עוד הנתק נמשך.

בדידות פנימית

רני יקיר — Wed, 29 Jan 2025 21:29:17 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

בדידות פנימית היא לא משהו כמותי ומדיד. היא תחושה סובייקטיבית, אישית ואינטימית.. גברים לומדים בתהליך החיברות (סוציאליזציה) וההשתלבות בחברה, לצמצם את הביטוי הרגשי שלהם, כדרך להבליט את הביטוי הגברי.

צמצום הביטוי הרגשי יכול מצד אחד לשדרג את הדימוי הגברי ואת השייכות שלך בחברה ומצד שני, הוא עלול להרחיק ממך באופן לא מודע, קירבה אנושית. יש משהו טבעי פשוט ומושך, בחום אנושי ובביטוי של רגשות.

אדם שהביטוי הרגשי שלו מצומצם, גם אם לצורך יישור קו עם ציפיות חברתיות, עלול להרחיק את עצמו מחברויות קרובות. הריחוק עלול להתבטא בסופו של דבר, בבדידות. מעין חוויה אישית שאני לבד, כי ככה זה אצל כל הגברים. מעין השלמה עם גורל שנכפה על המין הגברי. מעין מציאות, שאין דרך להתחמק ממנה.

שירות קרבי בצבא, השתתפות בספורט קבוצתי ופעילויות שמתבוססות על חברת גברים, יכולים לעודד ולהגביר את צמצום הביטוי הרגשי. זאת, על מנת לחזק את קבוצת השווים, כמו במקרה שלנו, את שלל ביטויי הגבריות.

אבל מה אם קשה לך להרגיש בודד? האם מותר לך לשבור את המוסכמות ולהרגיש חלק מהקהילה שלך? איך תוכל להיפתח באופן רגשי לחברויות חדשות ועדיין להישאר "גבר" במלוא מובן המילה?

איך נוצרת הבדידות הפנימית ואת מה היא משרתת?

תחושת הבדידות היא תהליך שמתבטא בין השאר בזמן, התייחסות לסיטואציות חברתיות, למידה חברתית ותפיסת הזהות העצמית. מדובר בתחושה של ריקנות, ניתוק וריחוק, הן מהקהילה והן מהעצמי. תחושת הבדידות היא לא בהכרח תוצר של מחסור בחברים ו/או במשפחה קרובה.

מדובר על תחושה, בה אין יכולת להתחבר ברבדים העמוקים לאנשים סביבי. תחושה שאין לי אפשרות וגם לא רצון ליזום אינטראקציה, גם עם האנשים הקרובים אלי ביותר. שוב, אין מדובר בהיעדר של חברה אנושית, אלא בהיעדר רצון ו/או יכולת ליזום קשר ואינטראקציה.

גברים נוטים לשקוע לבדידות מתוך צמצום רגשי, בתהליך הגדרת הזהות הגברית, כבר מגילאי הילדות והנעורים. סנקציות חברתיות על גילויי רגישות וביטויים של חולשה, מלמדות ילדים ונערים לצמצם את הביטוי הרגשי, עד כדי תחושה פנימית של כהות רגשית ושל נימ ול הרגשות.

גברים לומדים לייצר מנגנוני הגנה אישיים, שיעזרו לתת תחושת ביטחון בחברה. המנגנונים אמורים לשרת את הביטוי הרגשי, כך שהוא יהיה מווסת ומותאם לסיטואציה. למשל, בהשתתפות במשחק כדורגל, לתת ביטוי לשמחה מהבקעת גול של הקבוצה שלי, או לתת ביטוי רגשי לאכזבה מהבקעת גול על ידי הקבוצה היריבה.

לעומת זאת, בסיטואציה חברתית נניח כישלון בבחינה באוניברסיטה, נהוג לשתף חברים בצורה שמאלחשת את הרגשות האמיתיים. "עזוב, זה קטן עלי. נעביר אותה בסבבה. הולכים לבירה?"

במקום להגיד כמה אני מאוכזב מעצמי ומרגיש כישלון, המשפט הראשון שתואר למעלה, הוא המייצג הרגשי של הסיטואציה. הביטוי ל מייצג את התחושות האמיתיות כמו אכזבה, כישלון, חולשה,תסכול, חוסר אונים וערך עצמי נמוך.

הדוגמא ממחישה איך אני לצורך העניין מבטל את עצמי, בשביל להתאים את עצמי לציפיות החברתיות שאני אוח בהן ונשאר בודד. במקום לקבל תמיכה והזדהות מהחברים, אני מצמצם את הביטוי הרגשי ומשדר לחברים שלי שאין לי צורך לא בתמיכה וגם לא בהזדהות. במילים אחרות, אני נשאר לבד עם התחושות הקשות.

אני לומד שגזירת הגורל של הגברים היא "לבכות לבד בלילה". אני לומד לצמצם את עצמי, להתרחק מהרגשות שלי ולסמוך אך ורק על עצמי. אני מתרחק מלמידה של פרופורציות אחרות של סיטואציות חברתיות וגם מקיומן של אפשרויות אחרות.

הבדידות אצל גברים, היא תוצר של תהליך ארוך שנים של למידה התנסות חברתית. התהליך מלמד אותנו הגברים, לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו וגם להתרחק מהרגשות של עצמנו. התנהלות בעולם כשהביטוי הרגשי מצומצם, מרחיק קירבה אנושית ומשאיר את הגברים עם תחושה של בדידות.

השפעות הבדידות על גברים

ההשפעה של הבדידות עבור גברים רבים, היא שקטה, מתמשכת וכזו שפשוט מתרגלים אליה. היא נעשית חלק מההוויה האנושית, כזו שקשה להבין שאפשר לקרוא עליה תיגר. היא מעצבת את האישיות ומרחיקה מתפיסה, שעזרה אנושית היא טבעית, זמינה וניתן פשוט לבקש אותה.

הבדידות יוצרת מעין עיוות של המהות של הקהילה. היא נוצרת הרבה פעמים מתוך אסטרטגית הגנה מפני פגיעות ומפני החצנה של חולשה. גם כשהיא טבעית, מתבקשת ומזמינה קירבה ותמיכה. כן, גבריות במיטבה נתפסת קשוחה, כל יכולה ובעלת און להתמודד לבד עם כל דבר.

גברים יכולים להשתייך לקבוצות ולפעילויות חברתיות ועדיין להרגיש בודדים. בהיעדר חיבור רגשי עמוק לעצמך, אתה בסופו של דבר מרגיש לבד, גם במשחק כדורגל, גם ביציאה עם חברים, גם בהורות וגם בזוגיות.

התחושה יכולה להיות שטחית ולגרום להרגיש חוסר שייכות והשתתפות באינטראקציות חברתיות, מתוך טייס אוטומטי ולא מתוך היותי חלק מהן. ההשתייכות מתעצבת באמצעות לקיחת תפקידים מוגדרים בסיטואציות ולא מתוך חשיפה ושיתוף ברגשות האמיתיים שמתעוררים במהלך ההשתתפות.

בדידות לאורך שנים, עלולה להגיע עם תג מחיר גבוה. היא עלולה לעורר בין השאר חרדות, חוסר ביטחון, חוסר ערך עצמי ודיכאון. הבדידות עלולה לעורר מחשבות שליליות וחוסר רצון להשתייך ו/או להשתתף באינטראקציות חברתיות, דבר שעלול להעצים את התחושות הקשות.

היא יכולה ללמד אלטרנטיבות להיותך חלק מקהילה, על ידי ייצור של אלטרנטיבות לאינטראקציות חברתיות. למשל במקום להתאמן בקבוצת ריצה, אתה לומד שהכי בטוח רגשית יהיה לרוץ לבד.

בשביל לא להרגיש את הבדידות, לפעמים יש נטייה להימשך לפעילות מופרזת שמסיחה את הדעת כמו התמקדות מופרזת בקריירה, בריחה לפעילות גופנית קיצונית והתמכרות לפעילויות שמסיחות את הדעת.

אחד ההיבטים של הבדידות הגברית היא תחושה של שותפות גורל עם שאר הגברים בקהילה. גברים רבים סבורים שהבדידות שהם מרגישים, היא מנת חלקם של כל הגברים באשר הם. זאת, בשל התפיסה שביטוי מוצלח של גבריות הוא צמצום רגשי.

איך לצאת מהבדידות ולהתחבר מחדש, בחמישה צעדים?

מעגל הבדידות מרגיש כמו רחוב ללא מוצא, שתחילתו מחוברת לקצהו. התחושה היא, שלא משנה איזה צעד אנסה לעשות, הוא יוביל אותי לאותה הנקודה. כל ניסיון, עלול להביא אותי למחוזות החולשה, ההזדקקות ולהרגיש לא גברי ולכן לא ראוי.

הצעד הראשון הוא שחרור מנורמות חברתיות מגבילות. הגדרה מחדש של הנורמות החברתיות, יכולה להיות הצעד המשמעותי והיעיל ביותר לפרוץ את מעגל הבדידות. גבריות אינה בהכרח כוח וצמצום רגשי. למעשה, חיבור רגשי דורש אומץ רב, תעוזה וחשיפה. במילים אחרות, להיות חשוף בצריח הרגשי, דורש גבורה, התעלות וביטוי של כוח רצון ושל ביטחון עצמי.

הצעד השני הוא להכיר בבדידות הנוכחית כחלק ממי שאתה. ההכרה תוכל לאפשר לך לאחוז את הבדידות, ללוש אותה וגם לשנות את הצורה שלה. הבדידות היא בידיך ואתה יכול גם לפוגג אותה. הבדידות היא מעין תמרור שמתריע על מצב נפשי, שאתה יכול להתייחס אליו ולשנות את נתיב הנסיעה בו. זה בשליטתך.

הצעד השלישי הוא להסתכל לבדידות בלבן של העיניים. את יכול לקחת סיכון מחושב וללמוד מהי הבדידות שלך. מה היא מספרת לך על עצמך. מה יש לה להגיד על הסביבה ועל הקהילה. מאילו סודות אפלים היא בנויה. זכור שהם בעצם שלך ואתה יכול להתחבר אליהם וגם לפוגג אותם.

הצעד הרביעי הוא יוזמה לבניית קשרים חדשים. אתה יכול להמציא את עמך מחדש בקלות, במקומות שלא מכירים אותך. פשוט להתנסות בישום הגבריות המתחדשת, זו שיכולה להיות פגיעה וגם אמיצה, עם אנשים שאתה לא מכיר. שדה ההתנסות יכול לאפשר לך פשוט להכיר חברים בלי המשקולות של העבר.

הצעד החמישי הוא לצאת לדרך חדשה. שבירת מעגל הבדידות הוא תהליך קשה ומאתגר, שדורש אומץ רב. הוא דורש נחישות והתמדה. המשמעות של יציאה לדרך חדשה, היא גם בעולם העשייה. ליזום הכרויות חדשות, לחוות כישלונות וגם הצלחות. להעיז במקומות שתמיד חשבת שאין לך סיכוי בהם. לגלות גמישות, סיבולת וכוח רצון.

אני יכול להציע גם פנייה לטיפול אישי, בשביל לממש את הרצון ולהוציא אותו לפועל בעזרת התייעצות וליווי. בעזרת טיפול, אפשר להתנסות בחשיפת הסודות הכמוסים ולאפשר להגיד אותם במקום בטוח ומוגן. התהליך יכול לעזור לזהות ולאתר את הדפוסים ההגנתיים, שיצרו את מעגל הבדידות. בעזרת עבודה משותפת, להתיר אותו, לבנות קשרים חדשים ולחזק קשרים קיימים.

טריגר פגיעה מינית

רני יקיר — Sat, 04 Jan 2025 20:33:43 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

טריגר פגיעה מינית: הבנת התהליך הרגשי והתמודדות עם התחושות שהוא מעורר

פגיעה מינית היא אירוע חד פעמי, או מתמשך. היא לרוב נחווית כאירוע או כאירועים טראומטיים, בעלי השלכות עמוקות וארוכות טווח. אחד הסימפטומים הוא טריגר מהפגיעה המינית, שמציף ויכול גם לזעזע ברגע, כתגובה למשהו במציאות שמזכיר את הפגיעה המינית שהתרחשה בעבר.

מדובר בגירוי או במספר גירויים, שמפעילים מחדש את הזיכרון הטראומטי ואת התחושות המקושרות אליו. כל טריגר יכול לעמוד בפני עצמו מבחינת הזיכרון שטראומטי שהוא מעורר והוא גם יכול לעורר בתגובה, זיכרונות אחרים שמפעילים תחושות ורגשות.

מאמר זה, יתעמק בתופעה של עוררות לא רצונית, בעקבות גירויים שמפעילים זיכרונות טראומטיים. המאמר יעסוק בעולם הרגשי של נפגעי/ות טראומה מינית ויציע מספר כלים להתמודד עם ההשלכות של העוררות בעקבות גירויים שמציפים את הטראומה המינית.

זיכרון טראומטי שהתעורר ללא התראה מוקדמת

גירוי מהסביבה שמעורר זיכרון או זיכרונות טראומטיים, הוא חיצוני במהותו, אבל הוא מעורר תגובות פיסיות, רגשיות ומחשבתיות פנימיות. כשאדם חווה טריגר של פגיעה מינית, מערכת העצבים האוטונומית, מגיבה בצורה אינסטינקטיבית, כאילו האירוע מתרחש עכשיו.

אני מדגיש את רצף הפעולה: גירוי חיצוני, לא צפוי ולא נשלט, מפעיל רצף פעולות פנימיות, ללא שליטה וללא בקרה.

זה יכול להיות מפחיד לחוות בבת אחת רצף של גירויים חושיים, רגשיים ומחשבתיים, למשל באמצע שיחה חשובה בעבודה, או ברגע של איסוף הילדה מהגן. פתאום, ללא הכנה מוקדמת וללא אפשרות להתארגן. צליל, ריח, מראה או שלט עם טקסט מסוים, מרעיד ומטלטל את הנשמה.

עוררות סביב טריגר בטראומה או בטראומה מורכבת, מדוברת בשיח הציבורי מאז השביעי באוקטובר, כמעט בכל שיחה. בתקופה זו, הציבור כולו יכול לחוות עוררות סביב רעש של אופנוע שנשמע כמו אזעקה, או טריגרים כאלה ואחרים.

כשמדובר בנפגעי/ות טראומה מינית, חשוב לי להדגיש שיש להתייחס למעוררי הזיכרון של הטראומה המינית, בתשומת לב רבה וייחודית. ניסיוני בטיפול בנפגעי/ות טראומה מינית, הטריגר מעורר לא רק את הזיכרון הטראומטי, אלא גם מעצים תחושות שמקושרות לאירוע התקיפה המינית כמו בושה, אשמה וחוסר אונים.

תגובה רגשית לפגיעה מינית יכולה להיות רבה ומגוונת. היא יכולה לעורר רגשות כמו בושה, אשמה, חוסר אונים, חוסר שליטה, חוסר ערך עצמי, בלבול ועוד. טריגר יכול לעורר חרדה ותגובות פיסיולוגיות שונות כמו כאבים באזורי גוף שונים, דפיקות לב, דופק מואץ, הזעה בידיים, פעולות בטן ועוד.

מערכות העצבים השונות יכולות להיכנס לפעולת התגוננות אוטומטית ולייצר שלל תגובות שעלולות ליצור מצבים מביכים וקשים במהלך שגרת היום. הסכנה נחווית על ידי המוח ומערכות העצבים כמוחשית וכסכנה שמתרחשת כרגע. לכן היא יוצרת תגובות הגנה לא רצוניות.

התגובות יכולות לייצר את התחושות הרגשיות והשכליות, כך שהפגיעה המינית עלולה "להתרחש כרגע, במהלך איסוף הילדה מהגן". היא מתרחשת במציאות הפנימית ולא במציאות החיצונית. כשהטריגר מפעיל את הזיכרון הטראומטי, אין על כך שליטה.

בהקשר של טראומה מינית, היעדר השליטה הוא אחד היסודות שגורמים לפגיעה הקשה. התקיפה היא החלטה חיצונית לקחת שליטה, ללא הסכמה. לכן, זיכרון טראומטי שמתעורר ללא שליטה וללא אפשרות למנוע את שרשרת התגובות, הוא דרך ביטוי לשחזור החוויה הקשה של הפגיעה המינית.

תגובות רגשיות שמאפיינות טראומה מינית

טראומה מינית נושאת בחובה קשת של רגשות ותחושות, שמשקפים את האופן בו המערכת הנפשית מגיבה לאירוע. אלו יכולים להימשך לאורך שנים ולעיתים גם למשך כל החיים. הן לא ייחודיות רק לטראומה מינית, אבל הן שכיחות בקרב נפגעי/ות טראומה מינית ומתארות את הפגיעה באופן רגשי ולא רק באופן הפיסיולוגי שלה.

הרגשות והתחושות מקושרות הן למימד הפיסיולוגי והן למימד הנפשי. פגיעה מינית יכולה להתבטא בהתעללות מינית מילולית, לא בהכרח עם שימוש במגע פיסי. למשל התעמרות בעבודה, התעללות מינית ביחסים זוגיים ועוד.

הרגשות והתחושות יכולות לתת ביטוי למכאובי הנפש, כמו שהן יכולות לתת ביטוי למכאובי הגוף. לכן, עוררות הרגשות והתחושות בעקבות טריגר בחיי השגרה, מחזירה את המימד הנפשי של הטראומה המינית ואת הרגשות שמקושרות אליה.

בושה היא רגש שמופעל בין השאר בעקבות התייחסות לסביבה שהיא מעבר ל"אני". היא יכולה להיות מופנית כלפי ה"אני". הבושה יכולה להתעורר בהקשר למסרים חברתיים מקובלים שמעלות סטיגמות חברתיות כלפי הצד הנפגע וכלפי הביטחון והערך העצמי שלו.

אשמה מספרת פעמים רבות ניסיון להסביר "מה קרה לי?" או "למה דווקא אני נבחרתי". היא מעוררת מחשבות על הסיבות לחוסר היכולת שלי למנוע את הפגיעה המינית בי. הרגש מבלבל בין האחריות של הצד הפוגע על התקיפה המינית, לבין האחריות שלי, הצד שעבר את הפגיעה המינית.

חוסר אונים וחוסר שליטה, מספרים בין השאר את החוויה של מעשה הפגיעה עצמו. במהלך הפגיעה, השליטה שנלקחת ממני היא טוטאלית וכך נצרב גם האירוע הרגשי. כשטריגר מעורר חוסר אונים וחוסר שליטה במהלך השגרה, התחושה הרגשית עלולה להיות בלתי נסבלת.

בלבול ופחד מלווים את אירוע התקיפה עצמו וגם את "האחרי". תחושות אלה יכולות להיות קשורות בגורמים שונים בשרשרת הפעולות והאירועים של התקיפה ואילו שאחריה. הפחד מעורר השאר תגובות פיסיולוגיות והבלבול מתעורר בשכל, שמעורר את הרגש. שניהם מקושרים לאירוע הפגיעה המינית וגם להתמודדות עם החיים שאחרי הפגיעה.

ירידה בערך העצמי, היא תוצר לוואי של לקיחת שליטה וכפייה של מעשה ו/או אמירות מיניות, ללא הסכמה. דבר שהוא אינהרנטי לתקיפה המינית היא פגיעה בכבוד העצמי, בדימוי העצמי, בערכים, באמונות ובזהות. טבעי להרגיש, שהפגיעה המינית "הגדירה אותי מחדש" בהקשר של הביטחון והערך העצמי.

תחושת אלה ואחרות, יכולות להתעורר סביב צליל, מראה, אמירה, ריח ועוד. החוויה הרגשית שמחזירה את אירועי הפגיעה המינית במהלך השיגרה, עלולות לפצוע, להכאיב ולערער בסיטואציות חברתיות, זוגיות, הוריות ומשפחתיות.

ארבעה כלים להתמודדות בסיטואציות חברתיות כשטריגר מופיע

כשטריגר מצית תחושות ורגשות קשים במהלך סיטואציה חברתית, קשה מאוד להתעלם מהן ולהתרכז בסיטואציה. הנטייה היא להישאב לתוך הכאב ולפעול מתוך תגובות אוטומטיות, שרק מחמירות את המצוקה. בחרתי ארבעה כלים, שיכולים לעזור לך, בזמן אמת.

הכרה בטריגר וזיהוי שלו: כשיש תחושה קשה, עוררות ותגובה אוטומטית, כל אלה יכולים להצביע על כך שטריגר הפעיל אותך. כשההרגשה הזו נוכחת, כדאי לברר אם התרחש משהו מוכר כמו ריח, צליל, אמירה או מראה, שלמדת להכיר אותו כטריגר. במידה וכן, נסה/י להגדיר מהו הגורם שהחזיר את תחושת הטראומה המינית. נסה/י לבודד את התחושות לאותו הרגע ולהבין בשכל שחווית עוררות של טריגר. קח/י רגע לעצמך להתארגן ולנשום.
שימוש בגוף ככלי להרגעה: המערכות העצביות שמופעלות באופן אוטומטי, נכנסות לפעולה, ללא השליטה שלך. לפעמים, תנועת גוף פשוטה, יכולה להקל על התחושות הקשות. הרבה אנשים משתמשים בלחיצת אצבעות הידיים, תרגילי נשימה, עצימת עיניים והרפיית הגוף. שימוש בהרגעת מערכות העצבים האוטונומיות, יסייעו לך להתרכז בסיטואציה ולנהל אותה כמו בשיגרה.
שימוש במנטרה אישית: אפשר לנסח מראש מספר משפטים להגיד לעצמך, כשטריגר מתעורר. למשל: "אני מכיר/ה את התחושה הזאת, עוד מעט היא תשתפר". או: אני בעצם במצב בטוח, אני לא בסיטואציה של פגיעה מינית." כל ניסוח שמדבר אליך בשעת חירום, יכול לקרקע אותך ולאפשר לך להמשיך לאחר כמה דקות, לנהל את הסיטואציה.
שימוש בחפץ קבוע להרגעה: בשעת מצוקה, היעזרות בחפץ שמפחית את הלחץ, הוא כלי פשוט ויעיל. למשל כדור גומי קטן שאפשר ללחוץ, או מחרוזת עם כדורים שאפשר להניע אותם עם האצבעות. משהו שיראה סתמי לסביבה ולך הוא יהיה חפץ מוכר, ידידותי ומרגיע. הוא יעזור להפחית את הסימפטומים של מערכת העצבים האוטונומית ויעזור לך להגיע לוויסות.

שימוש בכלים אלה ועוד רבים אחרים, יכולים לעזור לנפגעים/ת לנהל את התחושות הקשות המתעוררות בעקבות טריגרים לא צפויים, גם בסיטואציות חברתיות מורכבות. על ידי כך, לחזור לשיגרה תוך תחושת ביטחון ושליטה.

יחד עם זאת, חשוב לזכור שפניה לעזרה היא מרכיב חשוב בתהליך ההחלמה ובהתמודדות גם עם הטריגרים. התמודדות עם ההשלכות של הטריגרים יכולה להיות משמעותית לפעמים, תוך היעזרות בגורם טיפולי מקצועי. טיפול אישי יכול לספק כלים מותאמים אישית להתמודד עם טריגרים ולהחזיר תחושה של ביטחון עצמי, של שליטה ושל רוגע.

האם אנחנו פאוור קאפל מבפנים ומבחוץ?

רני יקיר — Sat, 04 Jan 2025 20:01:45 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

לפעמים נכנס זוג לחדר וכל העיניים ממוגנטות אליו.

הזוג שופע ביטחון עצמי, צחוקים משותפים והרמוניה. האנשים שצופים בהם, בטוחים שיש ביניהם זוגיות מושלמת. האמנם? לא בהכרח האופן שבו זוג מצטייר בציבור, נותן תמונה מהימנה על מערכת היחסים הזוגית.

כל אדם מתנהל בעולם בין שני עלמות ולפעמים גם יותר: העולם הפרטי והעולם הציבורי. הדבר נכון גם לזוגות. יש מאפיינים ייחודיים לכל זוג, אבל באופן אוניברסלי יש לרוב פער גדול בין הביטוי במרחב הפרטי לבין הביטוי במרחב הציבורי.

ההבדלים יכולים להיות דרמטיים ולכן הם יכולים לגרום לבלבול, בייחוד לבני הזוג. זוגות נוטים, לא תמיד באופן מודע, לשדר לעולם שהם זוג טוב. כלומר, לבסס חזות של "פאוור קאפל". זוג שמשלים זה את זו, זוג מצליח והרמוני.

הנטייה הטבעית הן של הפרט והן של זוג, הוא ליצור תדמית מרשימה בציבור. זוגות נוטים לשדר אחדות והרמוניה במרחב הציבורי ובאופן טבעי להצניע בציבור את הדינמיקה שמתרחשת בארבע עיניים, בה הפגיעות והחולשות באים לידי ביטוי.

הבלבול שחווים בני הזוג בין הדינמיקה שמתחוללת בציבור, לבין הדינמיקה שמתחוללת במרחב הפרטי הוא טבעי, אבל גם מבלבל. במאמר זה, נעמיק בשאלות שזוגות מתמודדים איתם כמו: איזה זוג אנחנו באמת? מה המשמעות של הקשר הזוגי? האם אפשר לגשר על הפער בין הדינמיקה הפרטית והציבורית?

מראה מראה שעל הקיר, מו הזוג הכי שווה בעיר?

למה בעצם זוגות יוצרים לעצמם תדמית חיצונית, שהיא שונה ולא אותנטית מזו שמתקיימת ביניהם? מדוע זוג משקיע כל כך הרבה מאמצים להיות שחקני על במופע שאינו נגמר, בכל פעם שהם נמצאים בחברת אנשים אחרים? לפעמים גם מול ילדיהם?

החברה האנושית מחולקת לקבוצות ולתתי קבוצות בכל העולם. תא משפחתי הוא קבוצה והילדים יכולים להיות תת קבוצה. תושבי בית משותף יכולים להיות קבוצה וכל קומה יכולה להיות תת קבוצה וכן הלאה. כולנו מכירים את השייכות בתוך החברה, בכל מקום בו אנחנו נמצאים.

להיות חריג, יוצא דופן או שונה, זו התמודדות קשה, בחברה האנושית. הרבה יותר פשוט להיות "כמו כולם". לפעמים, כשאדם מרגיש זר ושונה בתוך קבוצת ההשתייכות הטבעית ו/או בזו שהוא משויך אליה, אפשר פשוט להצטיין, בשביל להרגיש שייך.

זוגות, כמו יחידים, מנסים באופן לא מודע להשתלב בחברה בה הם נמצאים. הצורך בשייכות משרת נוחות מסוימת וגם נוסך תחושה של חסינות כלפי החברה. הופעה אידילית, חזקה ומאוחדת, מונעת ביקורת ומאפשרת נגישות למערכי החברה.

יצירה של "זוג טוב", יוצרת אשליה של צוות שאפשר להישען עליו, שאפשר לסמוך עליו וגם לקחת ממנו דוגמה. סוג זה של מופע, משיג יתרונות נוספים כמו פופולריות, הימנעות מביקורת, פופולריות בחברה ושדרוג מערכות התמיכה בחברה של הילדים.

ברור לכולנו, שבכל שלמות יש גם פגמים. במילים אחרות, דינמיקה זוגית היא מורכבת, משתנה ומלאת מטענים שליליים. הזוג היפה ביותר בעיר, מסתיר את הזהות האמיתית שלו ולמעשה משקיע אנרגיה עצומה "לשחק את המשחק" בחוץ ולהתמודד עם מציאות היחסים בארבע עיניים.

המחירים של טשטוש הזהות האותנטית

הבחירה, גם אם היא לא מודעת לטשטש את הזהות הזוגית האמיתית, מגיעה בסופו ל דבר עם תג מחיר רגשי כבד. מדובר על מאמץ אין סופי של לבישת זהות מזויפת, בכל מפגש של בני הזוג בציבור וגם בבית, בנוכחות הילדים.

אחד היסודות לזוגיות בריאה, הוא האפשרות של בני הזוג להיות במצבים של חולשה ופגיעות, תוך ידיעה ברורה שבן/בת הזוג מכיר את הצדדים הפגיעים, יכול ומתאמץ לתמוך ולכבד אותם. לעומת זאת, לצאת למרחב הציבורי ו"לתת הופעה" באופן מתמיד, מטשטש את גבולות העצמי, עד כדי שחיקה.

טשטוש הזהות האישית של כל אחד מבני הזוג, מתרחש בכל פעם שצריך לזייף את הרגשות והתחושות האמיתיים. בכל פעם שצריך לחייך כשעצוב, שצריך להשתיק את עצמך כשמתעורר חיכוך. ברבות הימים, טשטוש העצמי שוחק את הזהות האישית, דבר שעלול ליצור ריחוק וניכור בקשר הזוגי.

זוגיות טובה וטבעית, אמורה לאפשר לכל אחד מבני הזוג להתפתח ולצמוח בחיים האישיים. ההשקעה של משאבים רגשיים רבים כל כך, לייצר תדמית זוגית מזויפת, מלמדת את בני הזוג להשתיק ולבטל רגשות והבעות טבעיות בסיטואציות חברתיות.

לאורך זמן, למידה של ביטול והעלמת רצונות ומאווים אישיים, הופכת אותם לטבע שני. אדם יכול להתנתק מהרצונות שלו ולהיות מחובר בסופו של דבר רק למה שהוא "צריך". מה שהוא רוצה, כבר לא נגיש לו.

לוותר על עצמי עבור תדמית זוגית שהיא לא אותנטית לאורך זמן, פוגע בביטחון ובערך העצמי. להסתובב בחברה בזהות שאולה, בסופו של דבר מפחית בהדרגה מהערך של הזהות העצמית. כך, לאורך זמן, הביטחון העצמי יורד והוא עולה בעיקר במופע של הזהות המזויפת.

צמצום הפערים: יצירת זהות זוגית ציבורית בטוחה

זהות זוגית ציבורית מזויפת, ניתנת לשינוי. היא דורשת מבני הזוג הכרה והבנה שהם מייצרים אותה והם גם אלה שיכלים לשנות אותה. היא ניתנת לשינוי, בתנאי שבני הזוג מרגישים שהיא פוגעת בהם ובתנאי שלפחות לאחד מבני הזוג, היא כבר לא מתאימה.

אני מדגיש שמספיק שאחד מבני הזוג רוצה לשנות אותה, מאחר וברגע שצד אחד מפסיק לשחק את המשחק, הזהות המזויפת קורסת. אבל, יש לכך מחיר אישי וזוגי יקר. שבירה חד צדדית של הזהות המזויפת, עלולה לשבור את האמון בין בני הזוג ולהוביל לפרידה.

לכן, חשוב עד מאוד לעבוד על השינוי של הזהות המזויפת כצוות מנצח. הכוונה היא, שאפשר לקחת את הלימון ולעשות ממנו לימונדה. לאחוז את "הזוג המושלם" ואת הכלים שהזהות המזויפת פיתחה לבני הזוג, בשביל לעשות עבודה משותפת לקראת השינוי. תהליך של שיקום הקשר דומה לתהליך של בניית זוגיות שנייה.

"לתת הופעה" אותנטית, יכולה להתבצע כמו "לתת הופעה" מזויפת. הכלים נמצאים כבר בידי בני הזוג, רק צריך להשתמש בהם אחרת. אני חוזר ומדגיש שיש סכנה לזוגיות, במעבר חד צדדי מזוגיות ציבורית מזויפת, לזוגיות ציבורית אותנטית.

כאמור, כשבן/בת זוג רוצה לשנות את האופן בו בני הזוג פועל במרחב הציבורי, הכרחי להעלות זאת בשיחה משותפת. אפשר להעיד על עצמך מה קרה לך שהתעורר הרצון והצורך לשנות את הזהות הזוגית הציבורית .

אפשר להגיד משהו בסגנון של: "אין לי יותר כוחות לשחק את המשחק, אני רוצה להרגיש איתך, כמו שאנחנו נמצאים לבד".

חשוב להפנים עד כמה מסוכן למערכת היחסים הזוגית, לצאת מהארון של הזוגיות המזויפת לבד. יציאה מהארון ביחד, אינה מסכנת דבר. אולי היא תעורר תגובות משתאות מהסביבה כמו: "השתניתם, מה קרה לזוג המושלם". או: "תגידו מה קרה לכם? השתניתם."

בשביל לשנות את הזהות הזוגית הציבורית בעבודת צוות, צריך להשקיע מאמצים רבים ולבנות את הזהות האותנטית ביחד. לדבר על הפחדים בהחצנת חולשות, קונפליקטים וחילוקי דעות במרחב הציבורי.

הרבה פעמים, הצורך בשינוי הוא רק של צד אחד בזוגיות ואילו הצד השני מתמלא עקב כך בפחדים ואפילו בחרדות. שינוי כל כך דרמטי של הזהות הזוגית יכול לאיים, לשתק ואפילו לשים סימן שאלה על היכולת לשמור על הזוגיות, בעקבות השינוי.

יכולים להיות מצבים, בהם צד אחד ירגיש שהוא לא יכול יותר לשמור על זהות ציבורית מזויפת ואילו הצד השני ירגיש שהוא לא יכול לוותר עליה. אז, נוצר קונפליקט קשה בין בני הזוג, שחייב להגיע לידי פתרון.

אני יכול להציע מניסיוני לזוג שלא יכול ליישב את הדילמה, לפנות לטיפול זוגי. מדובר בקונפליקט שעלול לגרום לפרידה, גם כששני בני הזוג לא רוצים בכך. טיפול זוגי נותן מקום בטוח להביא את השוני בתפיסות וגם להביא את הפחדים והחששות לידי ביטוי, בשביל להגיע לפשרה, שיכולה להציל את הזוגיות.