אומנות ההקשבה: המפתח לקשר זוגי עמוק ומתמשך

אתה מעולם לא באמת הקשבת לי, היא אמרה בפיזור הדעת. זאת, כשהייתי בדלת להוציא את ליידי לטיול הלילי שלה. ליידי היא כלבה רגישה, שתמיד יש לה מה להגיד בכלבית מדוברת. ליידי, היא בכלל הכותל שלי. היא תמיד אוהבת להקשיב לי וכמעט אף פעם היא לא מתערבת לי בדברים. רק בגרביים, אבל מה זה חשוב?

הליידי שלי לעומתה, חיה לצידי כבר למעלה משני עשורים. אני מכיר כל ריס בעיניים שלה וכל קמט שהיא יוצרת, בזמן שהיא מחייכת. כן, גם כל קמט שהיא יוצרת, כשאני מאכזב אותה. וזה קורה לצערי המון. הליידי שלי, לא כמו ליידי שלנו, לא בדיוק סבלנית לכל פיפס שיש לי. בטח לא לכל אמירה צינית שבא לי להגיד לה.

אז כשהייתי בדלת, ליציאת הלילה של לידי, למועדון בתל אביב בו היא אוהבת לתת בראש לברמן, הליידי שלי הסתכלה עלי. ראיתי מבט אחר, שאני לא מכיר. מבט מצמרר ששיתק אותי. הסתכלתי עליה מסוקרן. ליידי משכה אותי דרך הרצועה. אני אילם ומופתע, נגרר אחריה, כשהליידי שלי מסתכלת עלינו.

במבט אחר. מבט חודר.

לבדי עם סקרנות משתקת

ליידי שלנו רצתה ללכת לדפוק את הראש בתל אביב, אבל לא הייתי פנוי ללוות אותה. הייתי מוטרד ובעיקר מפוחד. מה ליידי שלי מנסה להגיד לי? בעיקר, למה היא לא מדברת איתי ושולחת מבט מצמית אלי? לא ללידי שלנו, אלא כלפי הלבן של העיניים שלי. העיניים שאוהבות אותה כל כך.

אני לא מתייפיף. אני באמת אוהב אותה וככל שהשנים חולפות, אני חושב שאני מגלה עוד שכבה מתחת לבצק הקרואסון שהיא. פריך ומלא טעם. שמסתיר את השוקולד הנמס שמתחבא בתוכו. אני מצליח לטעום מהשוקולד, אבל רק לפעמים.

ליידי שלי בדיאטה רגשית, כל החיים המשותפים שלנו. אז מהבצק היא נותנת לי לטעום, שכבה אחר שכבה, אבל בקושי מהשוקולד. ליידי מסבירה לי שכשאני טועם מהשוקולד שלה, זה מגרד כל כך, שהיא לא יכולה לסבול את זה, יותר מחמש דקות.

עכשיו אני בכלל לא מרגיש, שליידי שלי היא קרואסון. עכשיו היא מרגישה כמו קופסת אוכל נעולה, קצת מרשרשת מבפנים וכבדה. כמו לביבה מעופרת יצוקה, שנשארה מחנוכה האחרון. לביבה שעשויה מעופרת רעילה ומסוכנת.

בגלל שהיא לא אמרה לי מילה. בגלל שהיא רק נעצה בי מבט. למה היא לא יכולה, או לא רוצה לדבר איתי, כמו תמיד?

כמו תמיד, זה לגמרי מפחיד כשזה לא

ליידי שלנו חכמה ורגישה. היא עצרה בפינה של הרחוב והתיישבה. מזמינה אותי "לשיחת בנות", כזו שאני חייב לבכות בסופה. ליידי שלנו הסתכלה עלי וחיכתה למוצא פי. חיכתה לשווא, כי אין מצב שאגיד לה משהו עלינו. עלי ועל ליידי שלי.

ליידי שלנו נעצה את ישבנה על המדרכה, עיקשת בטוב לב כלבי, כזה ש"לא", הוא בכלל לא אופציה. או במילים שלה: "אני פה בשביל להקשיב לך ולא מעניין אותי כמה זמן זה ייקח." למה ליידי שלי לא עשתה את התרגיל הזה לפני שיצאנו? מה נסגר איתה?

אני רגיל תמיד להפסיד. להפסיד את ההזדמנות לדבר ראשון. אני אלוף העולם בהשמעת דעות, רעיונות, המצאות וציניות. אבל כשאני רוצה להגיד לליידי שלי משהו אישי, אני מתפתל. עד שהיא מחלצת אותי ופשוט שואלת: "מה אתה רוצה להגיד לי?"

אני קטן בלקיחת אחריות על דיבור צפוף וקרוב. אומנות ההקשבה היא של ליידי שלי, בטח ובטח של ליידי שלנו, אבל לא שלי. לפחות ככה אני מחזיק מעצמי. מעט אם בכלל. אני אף פעם לא מטורד ממה שיש ללידי שלי להגיד על עצמה, כי היא פשוט אומרת. אז, אני אלוף ההקשבה, לפחות כך היא מספרת לי.

אבל הערב, היא אחרת. מסתכלת ולא אומרת. נועצת את מבטה ולא משחררת. משאירה אותי ערום ועריה. חסר אונים, חושש ומפוחד. בורח מהסיטואציה עם חברת המילוט שלי, ליידי שלנו. למה אני כל כך משותק, מתקשורת שונה שמופנית כלפי?

ערב רב של ריבים, שלא נולדו וגם לא ייוולדו

הטיול ענה על כל צרכיה של ליידי שלנו והיא החזירה אותי באסרטיביות הביתה. לא היו לי כוחות להתנגד לה. רציתי להישאר כל הלילה מחוץ לבית, בשביל לא לפגוש שוב את המבט של ליידי שלי. נכנסנו הביתה ואני רואה את ליידי שלי יושבת בשיכול רגליים על הכורסא, כוס קפה על ברכיה ומבטה צורב כמקודם.

"מה את רוצה להגיד לי" שאלתי, כי פשוט כבר לא יכולתי יותר. "אמרתי משהו?" היא שאלה. התבלבלתי לרגע, מה לא היה ברור, שהיא שואלת אותי שאלה? האם היא מתחכמת איתי, ליידי שלי? זה כל כך לא מתאים לה. אבל מה זה המבט הזה?

"את מנסה לריב איתי?" אני לוקח את הכדור לקצה המגרש, מצפה לכרטיס אדום ולסילוק מהשיחה. "למה אתה אומר דבר כזה?" היא שאלת. "אני לא מסתדר עם המבט שלך. אין לי מושג מה הוא אומר." היא קמה מהכורסא ונעמדת לידי. הקפה נראה ישן ופושר. קצת כמו איך שאני מרגיש עכשיו. ישן ופושר.

"אני אוהבת אותך, אבל אתה לפעמים כל כך מרוחק ממני, שאני לא יכולה יותר". לא ירדתי לסוף דעתה. "אתה כל כך חמוד עם ליידי שלנו, אבל כשאני רואה איך אתה קרוב ורגיש איתה, אני מתמלאת קינאה. אני יודעת שבחיים לא תאהב אותי בצורה כזו?"

"לא הבנתי", אני עונה את המשפט המצמית, שאומרים בשביל להתנשא ולהרגיש הקלה. זה בטח המשפט האחרון שהייתי אומר, אם רק הייתי מחכה רגע. אם רק הייתי קצת כמו ליידי שלנו. "הבנת מצוין, חמוד שלי" קיבלתי את קערת מי הקרח, על הצוואר הרגיש שלי.

ליידי שלנו התיישבה על כפות רגלי, עושה איתי קואליציה. היא לא יכולה לסבול את הקור שחוצץ בינינו. ליידי שלי החליפה תנוחת ישיבה. נגעה בפניה ונעצה בי את מבטה. הוא היה קשה, עייף וחודר.

אין סוף טוב הערב וגם אין אגדות שמתרחשות באמת.

אם רק הייתי לומד להקשיב לשפת הגוף שלה. אם רק הייתי משכיל להקשיב לכעס, שהתנפץ על חופי השלווה שלי. אם רק הייתי באמת ובתמים רוצה להתאמץ, לטעום את ליידי שלי כמו קרואסון שוקולד.

 לא רק להיבהל מהשכבה החיצונית והמחוספסת. אז יכולתי להיות קצת יותר כמו ליידי שלנו. אומן ההקשבה, ללידי שלי.