חוסן נפשי

טונות של מידע מתרוצץ ברשתות החברתיות, בין חברים, במשפחה וכמעט בכל מקום. מודעות ענק תוקפות את המודעות ומזהירות מפני אכזריותן של תגובות קרב ושל היקלעות לפוסט טראומה, בעקבות השירות, ו/או הימצאות באזורי האסון.

המציאות נמדדת לפעמים בסטטיסטיקות, במספרים. פחות באנשים, בדמויות, באנושיות צרופה. מספר הוא לא מייצג של רגשות, של שמות, של חוויות ובטח לא של פחדים. המציאות האישית, הי זו שחשובה בסיפור האישי, האנושי.

החוסן הנפשי, הוא החוסן האישי. יש לו שם, פנים, חוויות, זיכרונות, עבר, הווה ועתיד. יש לו דמות שמייצגת אותו, שקשורה אלי בכל נימי נפשה. דמות שהיא רבת פנים, רבת מצבים ורבת רגשות.

לפעמים, הייאוש מתחכך בתקווה. לפעמים, התקווה משתכשכת בדכדוך. לפעמים, הפחד חולק את החדר עם השמחה. אחרי הקרב, אחרי המילואים, אחרי הימצאות באזור האסון, הרגשות משתוללים.

מחסן של שלווה, מחכה לו בפאתי המדבר. הוא סגור ומסוגר, כמו מחכה לגאולה, שממאנת להגיע. מחסן של שלווה, לא יכול להיות בודד. הוא זקוק לחברה, לדלתות פתוחות ולחלונות מוצלים ושקופים.

הוא זקוק לך, שתיכנס בדלת. קצת בשקט, אבל עם הרבה נוכחות. כך, שתוכל להתמסר לשלווה שיש למחסן להציע. להשתרע על ערסל ולנשום אותה עמוק, עמוק.

מה יכול להלחיץ בבית?

כמעט כל דבר יכול להלחיץ בבית. זו אמת כואבת, אבל הכרחי להכיר אותה. לחבק אותה. בטח לא לאהוב אותה, אבל גם לא להכחיש אותה. קולות, ריחות, טעמים ומראות, יכולים לעורר ולהפעיל. מכסה של סיר האורז, שנפל על השיש, עלול להקפיץ כמו פצמ"ר.

מגע לא מתוכנן של הבת שלך, עלול להרגיש כמו זיכרון חושי של חייל שתפס אותך ביד, כדי שלא תצא מהמסתור, בתזמון לא נכון. אחיזה, שאולי הצילה את חייך, אבל הרתיעה את נפשך, כך שהיא מתעוררת בכל פעם מחדש, מנגיעה לא צפויה.

הליכה תמימה ברחוב, עלולה להיות קשה, אם משאית דיזל פולטת את אדי האגזוז בפנים. אדים חמים, מסריחים. כאלה שמזכירים כלי צבאי כבד ולא שייך. כלי צבאי, שהטלטלות שלו מוכרות, שייכות "לשם". ריח האגזוז של המשאית, מחזיר אותך בשנייה ל"שם". מוציא אותך מ"כאן".

הווילון של המקלחת, כן זה מהפלסטיק עם נקודות העובש, מתנפנף ברוח של הערב. יש לו קול של שקט. קול של פחד. קול של סכנה. לא היו ווילונות של פלסטיק במילואים, אבל כל הזמן היית צריך להיות דרוך, קשוב, מאופק וזמין. הווילון החצוף, מזכיר לך שאתה בבית. אבל האם אתה מרגיש בבית?

החשש מהחזרה לבית, הוא תקף, מציאותי ונכון. קשה מאוד להתכונן למציאות החדשה, בתוך הבית, שהשתנה לך. אתה שונה, המשפחה שונה והרבה מאוד דברים, עלולים ליצור עוררות, פחד ואפילו חרדה. גם אם רק לרגע.

מה הן דרכי התמודדות אפשריות?

דבר ראשון ואולי היעיל ביותר הוא לזכור שאתה לא סופרמן, לא ספיידרמן וגם לא גיבור על. אתה אדם שלם, עם רגשות, מחשבות ועם הרבה מאוד משא, שאתה מביא איתך חזרה הבייתה.

הדבר השני הוא להתכונן למעבר איטי, ממצב של כוננות מתמדת וסכנת חיים, למצב של שגרת בית, משפחה ועבודה. הדבר דומה למעבר ממסע רגלי בלפלנד, לחמסין הישראלי של יולי-אוגוסט. כמו לנחות בבן גוריון ולצאת לשרוול החם, הלוהט והמוכר. אבל, הפעם הוא זר, שונה ומפחיד.

חשוב להתכונן לחוויה של פער גדול בין הבית שהתרגלת להיות בו, לבין התחושות שהשיבה אליו מעוררת. מקום שהיה ברור ומובן מאליו, נהיה בין רגע, מקום אחר. מוכר ולא מוכר בו זמנית. מקום שהוא שלך ומקום שאתה עלול להרגיש בו זר גמור.

מצא לך פינה, חלל או אפילו מקום מדומיין שהוא רק שלך. מקום, שבו אתה יכול להיות חלש, רגיש, מבולבל ובתוך עצמך. מקום שאליו תוכל, אם רק תבחר בכך להזמין. לארח. לכבד, את מי שיתאים לך. מתי שתרצה בכך, אם בכלל.

חבק את הלא ידוע. הוא יגיע בכמויות גדולות. הלא ידוע מכיל פחדים, מראות וריחות קשים. אבל הוא מביא איתו גם ידע חדש, דרכי התמודדות, תקוות והצלחות. תן לו להיות חלק מהבית. תן לו להתגלות, כי ממילא הוא יהיה איתך. חבק אותו, כך שתוכל להכיר אותו ולצאת מחוזק.

צא ולמד מה עושה לך טוב. מה מאפשר לך לישון, כשנשמתך מתהפכת בלילה. מה יכול להקל. מה יכול לאפשר לך לישון.

תן לעצמך זמן בשפע. זמן להתרגל, זמן להחלים וזמן להתאבל על מה שאיבדת.

אמץ את השיגרה לתוך חייך. היא מבורכת ומלטפת בו זמנית. השיגרה היא אחד הכלים להסתגל שוב לאזרחות. להתמודד עם הפער בין מציאות המלחמה, לבין מציאות האזרחות. היא יכולה להוות גשר על פני מים סוערים. פשוט לצעוד לתוכה, פעולה אחר פעולה.

ספר למי שאפשר לבטוח, מה יכול לעזור לך. זה בסדר להיות פגיע. זה טוב לבקש עזרה. החוזק שלך, הוא לשתף את הסביבה בדברים שאתה מתקשה להתמודד איתם.

אף אחד לא מצפה ממך להיות רובוט חסר רגשות. הבית מצפה שיהיה לך קשה לחזור אליו. שיהיה לכולם מסובך לבנות משהו אחר. רגיש יותר, מסובך יותר, מתחשב יותר ובעיקר נותן מקום.

נסה לקחת את הקצב שמתאים לך. כמו ריצה שמעוררת כאב בברך. מבאס, אבל אפשר להתאים את הקצב, כך שגם הברך לא תישחק.

בוא הבייתה עם סקרנות, עם גמישות ועם נכונות לעזור ולקבל עזרה.