טראומטיזציה מכלי שני בקרב מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

רני יקיר עובד סוציאלי (MSW), מטפל זוגי ומשפחתי
בעבר מנהל קו הסיוע לגברים ונערים במרכז הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, תל אביב.
מאמר מתוך הספר:

יקיר, ר' (2012) טראומטיזציה מכלי שני בקרב מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. בתוך ע' גולדשטיין, ר' רגולנט-לוי (עורכות) לאחות את הקרעים: פורום אשלים למנהלי תכניות טיפול בפגיעה מינית בילדים 2000-2010 אסופת מאמרים. ירושלים: אשלים.
"אבל יש איזה גלגל, איזו שרשרת שעוברת… היא (הפונה, ר.י.) זרקה את זה והעבירה את זה אליי, ואני נשארת עם הדבר הגדול הזה שהיא חוותה… ואולי יש מן צורך כזה להעביר את זה הלאה ככה, לא לחלוק את זה לבד."

הציטוט שלעיל לקוח מתוך ראיון עם חן (שם בדוי), מתנדבת במרכז הסיוע "תאיר" לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. חן מנסה לתאר את התערבבות העולמות שבין פונה לקו הסיוע לבין המסייעת. אמירה זו מדגימה, ולו במעט את מורכבות המפגש של מסייעת עם פונה, המשתפת אותה בפגיעה המינית שעברה. הראיון התקיים במסגרת מחקר על טראומטיזציה מכלי שני בקרב מתנדבות במרכז הסיוע "תאיר" בשנת 2008.

הרעיון למחקר עלה אצלי בעקבות עיסוקי כרכז קו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית. התחלתי את פעילותי במסגרת מרכז הסיוע כמתנדב. לאחר מספר שנים קבלתי את תפקיד רכז קו הסיוע. במשך השנים, התבוננתי בתהליכים אותם עברתי בעקבות החשיפה המתמשכת לתכנים הקשורים לעולם של תקיפה ופגיעה מינית.

במקביל, העסיקו אותי שאלות על עולמם הרגשי של המסייעים. סוגיות מורכבות, הן אישיות והן חברתיות, עלו במפגשי הדרכה קבוצתיים ובשיחות אישיות עם מסייעים. אותם גברים, אשר בחרו להתנדב בסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית, בחרו באותה עת להיחשף במקביל לתכנים קשים מתוך עולמם של הפונים לקו הסיוע: גילוי עריות, סדיזם, ברוטאליות ואלימות, רגשות אשמה, בדידות, ניתוק וזרות. ניכר, כי עולמות התוכן הללו, השזורים ביניהם בגלוי ובסמוי, משפיעים לאורך זמן גם על חייהם של המסייעים. השפעה זו נקראת בספרות המקצועית "טראומטיזציה מכלי שני" ובכך יעסוק הפרק.

בקורס ההכשרה הייעודי לומדים המתנדבים את תפקיד הסיוע תוך התכוונות מתמדת לאמפתיה, חוסר שיפוטיות וסבלנות. סקרנה אותי במיוחד הזווית בה מתבטאת טראומטיזציה מכלי שני אצל גברים העוסקים בסיוע לגברים שנפגעו מינית. החברה משייכת לנשים היפגעות וקורבנות, והתקיפה משויכת חברתית לגברים. מסיבות אתיות, לא ראיתי לנכון לערוך מחקר במקום עבודתי. בישראל ישנם רק שני קווי סיוע לגברים – האחד כללי והשני לציבור הדתי ושניהם פועלים במסגרת מרכז הסיוע בתל אביב, בו עבדתי בזמן עריכת המחקר. לכן החלטתי לערוך את המחקר במסגרת קו הסיוע לנשים ברחובות.

המטפלים בנפגעי תקיפה והתעללות מינית נחשפים לאחת הזוועות האנושיות הקשות להכלה. תקיפה מינית מתרחשת לרוב באופן נסתר, כך שהנפגע או הנפגעת נשארים לבד עם סודם. חשיפת סיפור הפגיעה מלווה לרוב בסנקציות חברתיות חמורות. פגיעה מינית היא לעתים טראומה מתמשכת, כמו למשל במקרים של גילוי עריות. תקיפה מינית עלולה לשבש מערכות קוגניטיביות ופיזיולוגיות, וכן לגרום להפרעה פוסט-טראומטית. הבחירה להתנדב ולהיחשף לתכנים אלו ראויה להערכה ולהשתאות. מענה לשיחה בקו הסיוע טומן בחובו פוטנציאל חשיפה לתיאורים של גילוי עריות, אונס קבוצתי, סדיזם, אלימות קשה והתעללות רגשית. החשיפה לתכנים ולתחושות בעבודה בקו הסיוע מביאה להשפעות שחלקן מחזקות ומעצימות וחלקן קשות להכלה. המחקר מתמקד בהשפעות אלה.

טראומטיזציה מכלי שני

הספרות והמחקר המקצועיים בנושאי טראומה והפרעת לחץ פוסט-טראומטי (PTSD) עוסקים לרוב בקרבן הראשי – האדם שנפגע או נחשף ישירות לטראומה. מגמות עכשוויות תופסות את הטראומה כמשפיעה במקביל גם על הסובבים אותו. הנחת היסוד בתיאוריות של טראומטיזציה מכלי שני היא, שסימפטומים של לחץ הם בעלי אופי מחלחל וכי אלו הקרובים לקרבן הטראומה עלולים "להידבק" בהם ולהדביק אחרים. המנגנונים כוללים, בין היתר, תהליכי הפנמה, הזדהות, שינוי בסכמות קוגניטיביות והעברה טראומתית. תהליכים אלו הם לרוב סמויים ובלתי-מודעים, וגורמים לנפגע מכלי שני לסבול מתהליכי לחץ ושחיקה.

אציג שלוש תיאוריות מרכזיות בתחום הטראומטיזציה מכלי שני: לחץ טראומטי משני (secondary traumatic stress), עייפת החמלה (compassion fatigue) וטראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization). אסקור מספר גורמי סיכון להתפתחות טראומטיזציה מכלי שני (VT) בקרב מטפלים בנפגעי תקיפה מינית.
תיאוריות של טראומטיזציה מכלי שני

לחץ טראומטי משני secondary traumatic stress))

לחץ טראומטי משני STS)) הינו מושג שנטבע על-ידי פיגלי (Figley, 1995) ונקרא בתחילה "קרבנות משנית" (secondary victimization). המונח נסמך על תסמינים קליניים שעלו בשיחות עם מטפלים אשר דיווחו על אפיזודות של עצב, עייפות, חוסר שינה, חרדה ומאפיינים נוספים של לחץ (stress) על רקע עבודה עם נפגעי טראומה. פיגלי (Figley, 1995) מגדיר לחץ טראומטי משני כמכלול של התנהגות ורגשות הנוצרים כתגובה לידיעה על אירועים טראומטיים שחווה אדם קרוב. הוא טוען, כי טראומה נחווית הן באופן ישיר והן באופן עקיף. גורם הלחץ אצל המטפל הוא הרצון והמחוייבות לעזור לאדם הסובל, והמנגנון להתפתחות לחץ טראומטי משני הוא האמפתיה כלפי המטופל. כך, המטפל מפתח סימפטומים דומים לאדם שחווה את הטראומה (Bober & Regehr, 2006).

עייפת החמלה (compassion fatigue)

עייפת החמלה (CF) דומה במהותה ל-STS, אך מרחיבה את הגישה הסימפטומטולוגית ומדגישה עייפות, לאות ולחץ כתוצאה מאמפתיה (Figley, 1995; 1996; 2002). בשנת 2006 פותח הרעיון על ידי Adams, Boscarino & Figley. לשיטתם, עייפת החמלה (CF) היא הירידה בקיבולת וביכולת של המטפל לגלות עניין ואמפתיה. סלטון ופיגלי תיארו כיצד מרחשת עייפת החמלה מתוך תהליך של אמפתיה יתרה הבאה לידי ביטוי בטיפול ובאינטראקציה עם הניצולים (Salton & Figley, 2003). ביטוייה הם ריחוק רגשי וחוסר אמונה אצל המטפל או המסייע בדומה לנפגעי הטראומה הישירים (Dutton & Rubinstein, 1995). סטאם (Stamm, 2002) מתאר מצב של איזון בין סיפוק של חמלה (compassion satisfaction – CS) לו זוכה המטפל מן האינטראקציה עם נפגע הטראומה לבין עייפת החמלה.

טראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization)

המונח "טראומטיזציה מכלי שני" (vicarious traumatization -VT) נטבע על-ידי McCann & Pearlman (1990) כדי לתאר שינויים שליליים בקרב מטפלים בשורדי טראומה. השינויים כוללים הפרעות בתפיסת העצמי, ברוחניות, בתפיסות עולם, ביחסים הבין-אישיים ובהתנהגות. התופעות מופיעות בעקבות הקשבה אמפתית לאורך זמן וחשיפה לתיאורים מפורטים של ההתעללות שחוו המטופלים. הם מתבטאים גם בשינויים בסכמות הקוגניטיביות אצל המטפלים לאורך זמן (Figley, 1995; McCann & Pearlman, 1990; Pearlman & Mac Ian, 1995; Pearlman & Saakvitne, 1995a). הביטוי vicarious" traumatization" תורגם במספר מאמרים למונח "טראומה חלופית". אולם לטעמי, "טראומטיזציה מכלי שני" הוא ביטוי קולע יותר. לכן, אשתמש במונח זה. זאת למרות שהמונח "טראומטיזציה מכלי שני" משמש פעמים רבות לתיאור כללי של שלושת התיאוריות.

הטראומטיזציה מכלי שני (VT), היא התהליך שבו נגרמות השפעות מצטברות של שינוי במטפל כתוצאה מעבודה עם נפגעי טראומה ( Jenkins & Baird, 2002). זו היא גם התוצאה של זליגה מתמשכת של חומרים טראומטיים ממטופלים רבים (Shubs, 2008), ללא קשר למטופל ספציפי (Adams & Riggs, 2008).

Pearlman & Saakvitne (1995b), מתארות שינויים בעצמי של המטפל המתבטאים בעיוותים בסכמות הקוגניטיביות, בזהות, במערכת הזיכרון ובאמונות. מאחר שהמונח vicarious ttaumatization מתייחס למשמעויות של שינוי בסכמות קוגניטיביות כהסתגלות, מודעות עצמית ויחסי אמון, הרי שהיא המתאימה ביותר למחקר על טראומטיזציה מכלי שני בקרב מטפלים בנפגעי תקיפה והתעללות מינית. ה-vicarious traumatization בולטת בקרב אנשי מקצוע העובדים עם נפגעי תקיפה מינית וגילוי עריות (Jenkins & Baird, 2002).

גורמי סיכון להתפתחות טראומטיזציה מכלי שני

גורמי הסיכון שנסקרו במחקר זה הם: היסטוריה אישית של טראומה אצל המסייע, העברה טראומטית, שחיקה ונטל, וכן איכות, משך ומערך ההכשרה וההדרכה.

היסטוריה אישית של טראומה

היסטוריה אישית של טראומה אצל המטפל היא אחד הגורמים להתפתחותה של טראומטיזציה מכלי שני (Adams & Riggs, 2008). יחד עם זאת, טראומה אישית בקרב מטפלים שעברו התעללות בעצמם עשויה לסייע – כאשר לאור הניסיון האישי לומדים חלקם לתפקד טוב יותר כמטפלים (Little & Hamby, 2001). מטפלים רבים בנפגעי טראומה התנסו באירוע טראומטי במהלך חייהם (Figley, 1995; Pearlman & Saakvitne, 1995a). חלקם רגישים יותר לפתח טראומטיזציה מכלי שני לסוגיה, בגלל עליה בעוצמת הלחץ האמפתי (Brady, Guy, Poelstara & Fletcher Brokaw, 1999).

בעקבות החשיפה המתמשכת עלולה להיווצר אצל המטפל חדירה של דימויים טראומטיים ועליית סוגיות בלתי פתורות (Pearlman & Mac Ian, 1995; Slaton & Figley, 2003). פגיעה מינית שהתרחשה בילדותו של המטפל יכולה להשפיע בעת טיפול באנשים בעלי היסטוריה דומה (Little & Hamby, 2001). עבר טראומתי עלול לגרום להזדהות ומעורבות יתר, ולשאיפה לא מציאותית ל"הצלה" מִיָּדִית של המטופל (Wilson & Lindy, 1994).

העברה טראומטית (traumatic transference)

לפי הרמן (1992), תגובות ההעברה הטראומטית האופייניות לסובלים מ-PTSD ומ-Complex PTSD, הן בעלות מאפיינים קיצוניים של חיים ומוות וכוח הרסני החודרים למרחב הטיפולי.

הרמן מייחסת את הכוח ההרסני המורגש בחדר הטיפול לחדירת אלימותו של המתעלל. בזמן התרחשות הטראומה המינית נמצא/ת הנפגע/ת במצב של חוסר אונים וחוסר ישע. בטיפול, נוטה הנפגעת ליחס למטפל דמות אידיאלית, מגנה ומצילה מפני חוויה חוזרת של הטראומה. כאשר המטפל אינו עומד בציפיות – התגובה מתבטאת פעמים רבות, בזעם כלפיו. ההעברה הטראומטית מכוונת כלפי המתעלל, שאינו נמצא באופן פיזי בחדר, אך נוכח בו מחשבתית רגשית, ומופנית אל המטפל.

שחיקה ונטל (burnout & burden)

המונחים שחיקה ונטל מופיעים בספרות לסירוגין בקשר לתופעה המתרחשת בעת עבודה ואינטראקציה יומיומית עם בני אדם. על-פי Thomas (2004), שחיקה היא סינדרום פתולוגי בו מתקיימים צמצום רגשי (emotional depletion) וניתוק רגשי (maladaptive detachment) בתגובה ללחץ תעסוקתי מתמשך. התהליך הוא הדרגתי ומתבטא בין השאר בלחץ, ייאוש, תשישות רגשית ודה-פרסונליזציה (Maslach, 1987). Maslach, Jackson & Leiter (1997) הראו כי ביטוי קליני שכיח הוא ציניות המנתקת את האדם מהעיסוק. לחץ יכול להגביר את אפקט השחיקה ואת תחושת חוסר ההישג (Shapiro, Warren Brown & Bigel, 2007). שחיקה, בניגוד לטראומטיזציה מכלי שני, אינה מובילה לשינויים באמון, להרגשה של חוסר שליטה, להפרעה באינטימיות ולדימויים פולשניים (Trippany, White Kress & Wilcoxon, 2004).

איכות ומשך ההכשרה

כשירותו (competence) של המטפל היא גורם חוסן מרכזי. לכן, הכשרת המטפל צריכה להיות בהלימה לעבודתו (Kanter, 2007). ציפיות לא ריאליות מהעיסוק גורמות ללחץ פסיכולוגי במפגש עם המציאות. פנטזיית הצלה של המטופלים תגרום למתח וללחץ, כאשר ייווצר פער גדול בין השאיפה לתוצאות, ותוביל ל-vicarious traumatization (Slaton & Figley, 2003).

תכניות ההכשרה במקצועות טיפוליים ובארגוני סיוע אינן כוללות לרוב את נושא הטראומטיזציה מכלי שני ואת דרכי התמודדות איתה (White, 1998). שני גורמים נלווים, חופפים לעיתים, הם גיל צעיר וסמיכות לסיום ההכשרה (Shapiro et al, 2007). על אודות הכשרתן של המסייעות במרכז הסיוע, תינתן סקירה קצרה בהמשך.

הדרכה (supervision)

אנשי מקצוע טיפולי מתמודדים עם חשיפה לתחושות של מצוקה, חרדה, שחיקה וטראומטיזציה מכלי שני, הפוגעים ביכולתם המקצועית. לכן, חשוב למטפל לקבל הדרכה מתמשכת (Barnett, Baker, Elman & Schoener, 2007). ההדרכה צריכה לתת מענה למשברים, וכן לאפשר רכישת ידע חדש, מיומנויות, שימור יכולות, תחושת אוטונומיה ומסגרת לעיבוד הרגשות השליליים (Hess, 1987). היעדר או איכות בלתי מספקת של הדרכה, מהווים גורם סיכון עבור המטפל. על ארגון סיוע מוטלת החובה לספק מערך הדרכה מתאים. ארגון הנכשל בכך, משחזר את תפקיד התוקפן או העומד מן הצד (Pearlman & Saakvitne, 1995a). יחד עם זאת, Barnett et al (2007) הזהירו מפני הדרכה חושפנית מדי, העשויה להיות מאיימת, פוגענית ומכאיבה.

סיוע נפשי הניתן במסגרות לא-פורמליות

המחקר בטראומטיזציה מכלי שני התמקד באנשי מקצוע ובמטפלים בנפגעי טראומה כגון אחיות ורופאים, שירותי הצלה, משטרה ואף פרקליטים. מדובר במחקרים שנערכו במערכות מסודרות בהן ניתנת בדרך כלל הדרכה מסודרת המהווה חלק אינהרנטי ממערך העבודה. כאשר מדובר במתנדבים העוסקים במתן סיוע לנפגעי טראומה, מדובר לרוב במערכות המעניקות ליווי חלקי או מינימאלי. לכן, מרבית המחקרים על טראומטיזציה מכלי שני נעשה על פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בחקירת אוכלוסיה זו מצויים שני יתרונות: נערכות השתלמויות מקצועיות והדרכה ומוגדרת כמות סדורה של מטופלים לכל מטפל. נתונים אלה ניתנים להערכה. המחקר על מתנדבים הפועלים בתחום הסיוע לנפגעי טראומה הוא מועט. ההתנדבות מציבה סוגיות מורכבות של הדרכה וקשר עם הארגון וכן סוגיות של גבולות בין מקצועיים והשפעת משך ההתנדבות. בנוסף קיים קושי לכמת את מספר הקשרים של המתנדב המסייע עם נפגעי הטראומה.

קווי סיוע טלפוני

קווי סיוע טלפוני ומרכזי סיוע מאפשרים גישה מִיָּדִית, באופן אנונימי וזמין, להתערבות בשעת משבר (Kinzel & Nanson, 2000). קווי סיוע רבים מאפשרים אנונימיות לפונים (Hall & Schlosar, 1995). הפרדיגמה היא, לסייע לפונה להעריך את הסיטואציה, ולבטא את רגשותיו. המסייע משתמש בהקשבה אמפתית, תמיכה רגשית ומתן מידע על הבעיה והקשריה החברתיים (Kinzel & Nanson, 2000). תפיסת הסיוע היא, שהפונה יודע מה טוב עבורו וכי הייעוץ עוזר לו לקבל בעצמו את החלטותיו (MacKinnon, 1998).

התחלופה הרבה של מתנדבים במרכזי הסיוע מאלצת את הארגונים לערוך גיוס והכשרה תכופים. התחלופה נובעת מחד-הפעמיות של המפגש עם הפונה ואי-הוודאות לגבי המשך הקשר (Cyr & Dowrick, 1991). המתנדב אינו יכול לעקוב אחרי תוצאות עבודתו ולראות שיפור או החלמה. גורם נוסף לשחיקה הוא ההתעלמות מן המטפל וההתייחסות אליו כאל אובייקט (MacKinnon, 1998).

שינויים בסכמות קוגניטיביות בקרב עובדות סוציאליות במרכז סיוע נמצאו על-ידי Clemans (2004) וכללו פחד ללכת בלילה לבד, פחד מאלימות מינית, חשדנות כלפי הזולת, דאגה והגנתיות יתר כלפי ילדיהן, בלבול בחיי המין והימנעות ממין. לעומת זאת, Hellman & House (2006) מצאו כי מתנדבות במרכזי סיוע בפגיעה מינית מדווחות על סיפוק מהעבודה ההתנדבותית ועל מחויבות רגשית כגורמים להמשך ההתנדבות.

התנדבות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית "תאיר"

מרכז הסיוע "תאיר" הוא מלכ"ר שהעסיק בשנת 2008 בעת עריכת המחקר, שש עובדות בשכר במשרות חלקיות ו-45 מתנדבות, המקיימות את עיקר פעילויותיה של העמותה. לצורך מחקר זה, מירב תשומת הלב התמקד במתנדבות הנותנות סיוע על-ידי מענה טלפוני. בנוסף, מתקיימות פגישות בודדות של סיוע באופן מוגבל לפונות וליוויין בהליך הפלילי ולבתי-חולים. המתנדבות עוברות ראיונות קבלה, ולאחר מכן קורס הכשרה של 26 מפגשים בני שלוש שעות, על בסיס שבועי. את ההכשרה מנחה אשת צוות מקצועי בשכר ומתנדבת ותיקה בעלת הכשרה בהנחיית קבוצות. במסגרת ההכשרה, הן לומדות על פגיעה מינית לסוגיה, נערכים תרגילי סימולציה והרצאות מקצועיות בנושאים שונים, ומתקיים שיתוף בסיפור אישי על חוויית חיים משמעותית. מועברים גם נושאים של העצמה נשית ופמיניזם. קורס ההכשרה יוצר קשרים חברתיים בין המשתתפות ותהליכים בין-אישיים משמעותיים ועמוקים.

מערך ההדרכה מורכב מארבע קבוצות הנפגשות אחת לחמישה שבועות במשך שעתיים, לאורך כל השנה. ההדרכה מונחית על-ידי אשת מקצוע מהצוות בשכר ומנחה חיצונית מתחום הטיפול. מפגשי ההדרכה הם חובה. במידה שמתנדבת אינה מגיעה למפגשים, היא מוזמנת על-ידי הוועד המנהל לשיחה אישית.

תפיסת העולם בקו הסיוע, היא של התערבות ראשונית בשעת משבר. עקרון הסיוע מושתת על העצמה והחזרת השליטה לפונה, מתוך האמונה שהיא יודעת מה טוב עבורה. שיחת הסיוע מכוונת לייצר אווירה מכילה, תומכת ובלתי-שיפוטית. התערבות בשעת משבר מניחה שמשך ההתקשרות הוא זמני וקצר, ללא setting מוגדר. המסייעת בקו הסיוע אינה יכולה לדעת מה מצפה לה כאשר היא עונה לשיחה טלפונית. זאת בניגוד לקשר טיפולי המושתת על setting קבוע בהתאם לסוג הטיפול.

ספקטרום רחב של מצבים ומצוקות מובילים לפנייה לקו הסיוע. ישנן פונות קבועות המטלפנות ו/או מגיעות בקביעות שאינן נכנסות להגדרת התערבות ראשונית בשעת משבר, ומהוות אתגר למסייעות ולנשות המקצוע. הפונה שעברה פגיעה מינית, אירועי חיים קשים וטראומטיים וסובלת מהשלכותיהם מתקשרת על-מנת לשתף ולקבל אוזן קשבת. הגישה הנאיבית היא שמכיוון שהיא עצמה קרבן התעללות ופגיעה, אין לצפות ממנה לביטויים והתנהגויות מתעללות ואלימות כלפי המסייעות. אך המציאות והספרות המקצועית מלמדים אותנו אחרת.

המחקר הנוכחי

הנחת המחקר היא כי מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית חוות טראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization). הוא בוחן את ממדיה ואת דרכי ביטויה. המחקר הוא איכותני, ובמסגרתו נערכו ראיונות עומק עם מתנדבות. מטרת הראיון הייתה לתת ביטוי לנרטיב של הנבדקות.

שאלת המחקר היא: מהם הגורמים לטראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization) בקרב המתנדבות?

הנבדקות

הנבדקות הן מתנדבות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית "תאיר" שעברו קורס הכשרה, כמתואר לעיל, ופעילות בקו הסיוע שנה לפחות מסיום הכשרתן. במחקר השתתפו שמונה נבדקות בין הגילאים 64-28 (md=41.50). חמש מתוך הנבדקות בעלות השכלה אקדמית, מתוכן שלוש בעלות מקצוע טיפולי. הנבדקות ענו לפנייה כללית למתנדבות מרכז הסיוע להשתתף במחקר ואישרו בכתב את הקלטת הריאיון. הן יודעו כי בכל עת, עד להגשת המחקר, ברשותן לבקש שלא ייעשה בו שימוש, ללא הסבר. לנבדקות ניתנו באופן אקראי שמות בדויים בסדר עולה על-פי האותיות א'-ח' בהתאמה, כך שלא ניתן יהיה לזהותן. המתנדבות מבצעות בדרך כלל משמרת אחת בשבוע, הנמשכת שעתיים. רוב המשמרות מתבצעות במרכז הסיוע, ולעתים בביתה של המתנדבת. מרכיב נוסף בפעילות ההתנדבותית כולל ליווי נפגעות בהליך הפלילי וליווי לבתי-חולים. לעתים עורכות המתנדבות פגישות סיוע אישיות עם פונות.

מחקר איכותני

כלי המחקר הוא ראיון-עומק, חצי מובנה, המורכב משאלות פתוחות השייכות לנושאים המוגדרים מראש. טכניקה זו מאפשרת לנבדקות להעלות תכנים כפי הבנתן. הריאיון מורכב משאלת פתיחה ומספר שאלות שנקבעו מראש כמבנה אשר מתמקד בשאלת המחקר מזוויות שונות (שקדי, 2006). הראיונות הוקלטו ותומללו לצורך העבודה. הנבדקות בחרו את מקום קיום הריאיון. משך הריאיון היה כשעה עד שעה וחצי. שאלות לדוגמה: "ספרי לי על משמעות הסיוע עבורך"; "אילו קשיים עוברות, לדעתך, המתנדבות במרכז הסיוע?"

ניתוח הראיונות

ניתוח הראיונות העלה שלוש תמות מרכזיות השזורות זו בזו: א. חשיפה מתמשכת לטראומה. ב. שינויים קוגניטיביים וסימפטומים של טראומה. ג. קושי בהצבת גבולות. בכתיבת העבודה עלתה השאלה מהי סיבה ומהו מסובב וכיצד חופפות ומשפיעות מעגלית התמות אחת על האחרת.