יכול להיות שהאתגר הפחות מדובר, הוא המלכוד האם לשתף בקשיים של החיים בצל החרדה, או לא. החשש הטבעי לשתף את הסביבה, הוא השמירה על הפרטיות של בן/בת הזוג. זו בהחלט התלבטות הן ברמה האתית והן ברמה של מערכת היחסים הזוגית.
במילים אחרות, האם אפשרי בכלל לקיים שיחת נפש, כשבן/בת הזוג עם התקפי חרדה? האם אפשר באמת לברר את הדילמה האם מתאים לשתף את הסביבה, או לא, בתקופות שבן/בת הזוג עם מצבי רוח שבאים והולכים? אני מתרכז בדילמה הזו, מאחר והניסיון שלי בטיפולים, מעלה שהרבה פעמים, הקושי העיקרי הוא להצליח להתמודד לבד, עם בן/בת זוג עם בעיות נפשיות, באשר הן.
מעבר לדילמה זו, עולות המון שאלות והתמודדויות בחיי השגרה, אולי גם בדומה להתמודדות של לחיות עם בן/בת זוג בדיכאון ולהצליח לחיות חיים מלאים. טבעו של התקף חרדה הוא, לחוות פחד ואימה סביב תסריט שלא מתרחש בזמן ההתקף במציאות. החוויה היא רגשית וגופנית בו זמנית. התסמינים הגופניים יכולים להיות רבים ומגוונים. בדרך כלל התסמינים כוללים בין השאר הזעה, דופק לב מהיר ומורגש, עלפון, סחרחורת, צורך ללכת לשירותים, תחושת מחנק ותחושה של התקף לב.
התקף חרדה פורץ ללא אזהרה מוקדמת ויכול לקרות במקום ובזמן מאוד מאתגרים. למשל במהלך אירוע משפחתי, בעבודה, בבית או בכל סיטואציה נתונה. התקף חרדה על פי אתר "כללית" הוא: "מקרה של אזעקת שווא של מערכת ההתרעה המצויה בגוף שלנו זה עשרות אלפי שנים. מערכת זו עתיקה מאוד ומופעלת כשיש חשש לסכנה המאיימת על האדם (וכאשר יש סיבה אמיתית לפחד ולנקוט בצעדים הנדרשים)."
אני ממליץ להיכנס לאתרים רציניים של קופות החולים וגם של מרכזים לבריאות הנפש וללמוד כמה יותר על הנושא. נכון שעודף מידע עלול לבלבל. מצד שני, להיות בזוגיות עם בן/בת זוג שמתמודד/ת עם חרדה, מצריך ידע ומיומנות.
מה המשמעות של שגרת חיים בזוגיות לצד חרדה של בן/בת זוג?
אחת ההתמודדויות הנפוצה ביותר, היא הזליגה של חוסר יציבות וחוסר ידיעה בשגרה. הכוונה היא, שלבן/בת זוג יש רק יכולת "לפגוש את מצבי החרדה" ואין דרך לנבא מתי הם יתרחשו. הדבר דומה לחוויה של האדם שעובר התקפי חרדה. יחד עם זאת, למי שנמצא ליד האדם שסובל מחרדות, החוויה היא מאוד שונה. חוסר האונים של בן/בת הזוג נגרם בין השאר מההשלכות על הילדים ולקחת אחריות על הסיטואציה.
התמודדות נוספת, היא עם חיים של "שגרה חסרת שגרה וודאות". כלומר, למצוא את עצמך מושקע/ת כל הזמן בסוג של כוננות לקראת משהו שיגיע. ה"משהו" הזה יכול להיות הימנעות של בן/בת הזוג מפעילות מתוכננת עם הילדים, או איתך. לפעמים, ההתמודדות היא עם בידוד חברתי שנגרם כתוצאה מהחרדות של בן/בת הזוג, שמובילה לכך שבפועל גם את/ה קצת נדבק/ת בהימנעות ובזהירות מפעילויות רבות וגם ממפגשים חברתיים.
התמודדות של רבים/ות מבני/ות הזוג היא תחושה של "להיות לבד עם הקשיים". קשה מאוד להצליח להבנה עם בן/בת הזוג מה, אם בכלל אפשר לשתף את הסביבה במצב שלו או שלה. לפעמים, המוצא היחידי לצאת מהבדידות של ההתמודדות, היא לשבור את הסוד, או ללכת לטיפול.
איך אפשר להיעזר?
אחת הדרכים היא למצוא את מי לשתף. חשוב מאוד שהדבר ייעשה בהסכמה של בן/בת הזוג. הדרך הפשוטה להתמודד עם חששות של בן/בת הזוג סביב הפרטיות, היא להסביר ולשתף אותו/אותה בקושי שלך. לשתף שזו הדרך שלך לשמור על עצמך וגם להצליח לשמור על הזוגיות. צריך לחשוב היטב ולתכנן שיחה כזו, כדי למנוע תחושה של בו/בת הזוג מאיום שלך על הקשר.
דרך נוספת היא, למידה של חרדה בשביל להצליח, עד כמה שניתן, להרגיש אמפתיה למה שיותר על ב/בת הזוג. אני מדגיש שאין תחליף לטיפול מקצועי בחרדה עבור בן/בת הזוג שלך. יחד עם זאת, ככל שיצטבר לך ידע, יכול להיות שהוא יעזור לך להבין עם מה את/ה מתמודד/ת.
נסה/י לשאול את עצמך, איך התמודדת עד היום? מה עזר לך? מתי הרגשת שאין לך יכולת להתמודד? אילו מצבים היו הכי קשים וכואבים לך? מה היו ההצלחות שלך? מה יכול לעזור לך להמשיך את היחסים הזוגיים? שאלות אלה ושאלות דומות, עולות אצל מטופלים שפגשתי שמתמודדים עם דברים דומים. למדתי מהם, שעבודה סביב שאלות קשות אלה, יכולה לעזור להתמודד וגם לעזור לשמור על יחסים בריאים, תוך הגעה לפשרות ולתיאום ציפיות.