מה הקשר בין לינה משותפת בקיבוץ, לבין יצירת מערכת יחסים בריאה?
בתמונה, אני מצולם בלינה המשותפת בקיבוץ. תמונה פסטורלית של שעת ״מנוחת הצהריים״, בה היינו אמורים לישון, או לקרוא.
מגיל צעיר מאוד, הייתי עצמאי, לפחות זה הסיפור שסיפרתי לעצמי. כשהתבגרתי והבנתי שיש ילדים שגרים עם ההורים שלהם, הדבר נראה לי מוזר. לא הבנתי איך הם מצליחים להסתדר, כשכל הזמן יש נוכחות של אדם מבוגר בסביבה. מתי יש לילד זמן לעצמו?
כשחלפו השנים והתבגרתי, תמונת העולם השתנתה. הבנתי שהחיים שלי ושל עוד 3% מהאוכלוסיה בתקופת הילדות שלי היו מאוד שונים, לכאורה.
מוכרים לי הסיפורים עד כמה הלינה המשותפת הייתה חוויה קשה ולעומתם כמה היא הייתה חוויה טובה ומעצימה. עבורי זו הייתה דרך החייים, לא הנחתי שקיימת דרך אחרת. אהבתי את הלינה המשותפת, אבל היא הציבה לי אתגרים קשים. למדתי להיות עצמאי ושונה. עד היום, אני ״לא כמו כולם״ ואני מברך על כך.
החינוך הקיבוצי, לימד אותי מילדות להיות עצמאי ובניגוד ״לרוח המחנה״. למדתי באותה המידה כמה חשובה הנפרדות. היא איפשרה לי להיות בתוך ״הקבוצה״ וגם להיות מי שאני, מבלי לבטל את עצמי.
עצמאות, נפרדות ומחירים
וודאי ששילמתי מחירים על היותי שונה. היום, אני יכול להבין שלולא הייתי מתעקש ויוצר נפרדות, לא הייתי יכול להיות שמח בחלקי. לא הייתי יכול להיות במערכות יחסים בריאות, כאלו שמתאימות לי.
בכל מערכת יחסים בחיים, חשוב לשלב בין עצמאות, לבין נפרדות ובין היכולת לחלוק ולשתף מהעולם הפנימי. לכן, אני מזמין אותך לעבוד על העצמאות ועל הנפרדות ביחסים, באמצעות הטיפול.
אם גדלת בלינה המשותפת בקיבוץ, או אם הגורל זיווג אותך לבן/בת זוג מבית היוצר שלה, אין ספק שזכית במערכת יחסים מעניינת. אם אינך מכיר מניסיון אישי את החוויה, בטוח תהית מה יכול לקרות לילד או לילדה, שמעולם לא גרו עם ההורים שלהם.
גדלתי בקיבוץ עין השופט, בלינה המשותפת. כילד, לא יכולתי להבין איך ילדים בעיר, מסתדרים, בין השאר בגלל שהם צריכים להיות תחת השגחה של מבוגרים, כל היממה. בשבילי, זה נשמע כמו להיות בכלא. אני גדלתי בעצמאות, בחדר של ארבעה, תמיד בנים ובנות ביחד והדבר היה הכי טבעי והגיוני בשבילי.
זכור לי שיצא לי לבלות אצל הסבים והסבתות בעיר, עם אחותי ועם אחי. לשלושתנו היה מוזר, לישון ביחד. לא הכרנו את עצמנו בסיטואציה של שינה ביחד. מבחינה זו, הדבר היה תמיד משונה. היה לי קשה למשל, לדמיין את סבתא שלי יושבת על הכורסא בסלון ושומרת עלי. בפועל, היא עשתה זאת בנאמנות ובטבעיות. בלבלה אותי הסיטואציה, בה סבתא שלי, האהובה והקלילה, לא סומכת עלי. זה היה בלתי נתפס וגם מעליב.
נכתבו תלי תילים של מאמרים, סיפורים אישיים, סרטים דוקומנטריים וגם סדרות טלוויזיה דמיוניות. מהקריאה שלי, רוב הכתיבה מציגה את חסרונות השיטה והדבר מובן לי מאוד. הרבה מאוד כאב, הסתבר לי בדיעבד, הסתתר בשיטה. יחד עם זאת, עבורי היא הייתה נפלאה ועד היום יש לי קשר עמוק לקיבוץ ולחברים שגדלתי איתם.
יכול להיות שאני נמצא במיעוט. יכול להיות שעקומת גאוס, מתאימה גם לחוויה של הלינה המשותפת. במפגש מחזור של הקבוצה שלי (כך נקראנו, קבוצה), נחשפתי לסיפורים אישיים כואבים ביותר, שלא הכרתי. הרבה דמעות נשטפו מעיני באותו הערב. אני מכיר ומוקיר את הפגיעה, שלמזלי לא הייתה מנת חלקי.
עצמאות, היא לא רק חג
אמא שלי סיפרה לי כמה הייתי תינוק שבוכה ולא נרגע. כמה היא הייתה לידי לילות וימים בבית התינוקות. אני זוכר את בית התינוקות, את הלול בו למדתי לעמוד ואת האוטו מהעץ שאבא שלי בנה לי בנגריה ליום הולדת שנה.
בבית הילדים, היה לנו סדר יום שכולו פעילות וכמובן מנוחת צהרים, שהייתה קדושה. מטבח הילדים, הכין אוכל מיוחד עבורנו, כדי שנגדל למופת. את ההורים ראינו בין ארבע לשבע, עד לכיתה ו'. אז, עברנו לפנימייה מכיתה ז' עד לסיום י"ב. העצמאות תמיד הייתה שם המשחק. מכיתה א', התחלנו לנקות ולשטוף את החדרים בהם גרנו ולעבוד במשק הילדים.
תכנית הלימודים הייתה לפי נושאים ולא לפי מקצועות. נושאים כמו מזג האויר, ציפורים, מדינות בעולם, בניית מפה תלת ממדית מעיסת נייר ודבק של מדינת ישראל, עמים בעולם ועוד. במקביל, נאלצתי ללמוד חשבון ולזוועתי ב"מוסד" (הפנימייה), אפילו פיסיקה, שאת המקצוע הזה הקדשתי להכרות עם חרקים בדשא, או ללטף חיות במשק הילדים. זה היה לגיטימי לא ללמוד פיסיקה, אם השקעתי במסלולים אחרים.
החינוך היה מאוד ברור: ערכים, ערכים ולסיום ערכים. חונכנו לעצמאות מחשבתית, לחשיבה יצירתית, לשוויון ולאחוות עמים. כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. למשל, נאסר עלינו לעשות בחינות בגרות, בגלל שהן נחשבו דבר לא מוסרי. שינון ובחינה שאין להם תכלית. החלופה מבחינה ערכית הייתה, לכתוב עבודת גמר, בדומה לעבודה סמינריונית באוניברסיטה. עבודה בה נדרשנו להפגין עצמאות מחשבתית ולקחת אחריות מלאה על התוצר. קיבלנו הערכה, חס וחלילה, לא ציון.
מכיתה ז', עד י"ב, עבדנו מספר שעות בפנימייה או בקיבוץ. ניהלנו חיי חברה ותרבות עצמאיים, כמעט לחלוטין. היינו בוועדות כמו וועדת קבוצה שהייתה אחראית על הבעיות הבין אישיות שלנו, וועדת תרבות שארגנה ערבי תרבות כל שבוע. למעשה היו וועדות שהיו צוותים של בני הנוער שתפעלו את הפנימייה.
מה התוצר של מערכת כזו בסיום י"ב ובהמשך החיים? תלוי כמובן באדם ובאישיות. יחד עם זאת, אני מעריך שמצע בו עצמאות ועזרה הדדית הולכים יד ביד לאורך כל שנות הילדות ולאורך גיל ההתבגרות, עושים לאדם משהו אחר. אין לי ספק, שלגדול בבית ההורים, זו צורת חיים מאוד שונה, שתמיד נראית לי קצת מוזרה. אולי השילוב של עצמאות ועזרה הדדית, נותן ביטחון מסוים, בכך שתמיד אנשים ינסו לעזור ותמיד ינסו להיות יצירתיים במתן עזרה.
זוגיות יכולה להיות חגיגת עצמאות
אולי הערך המוסף של יוצאות ויוצאי קיבוץ, הוא השילוב של נפרדות ושל תמיכה. אחד המתכונים הטובים לזוגיות בריאה, הוא פיתוח חיים אישיים עשירים, לצד אינטימיות זוגית. ככל שיש יותר נפרדות, כלומר אוויר ביחסים, ביחד עם אינטימיות וחוויות זוגיות משותפות, כך לרוב יש יותר גמישות וסיפוק ממערכת היחסים הזוגית.
לא צריך לגדול בקיבוץ או בפנימייה, בשביל לסגל תפיסה של נפרדות ביחד עם אינטימיות. יחד עם זאת, הרבה זוגות שפגשתי בטיפול זוגי, מתקשים להכיל את השילוב. כשהיחסים אינם מאפשרים עצמאות, בסופו של דבר, נוצרת תלות הדדית שהיא קשה מנשוא.
זוגיות בריאה, יכולה להתבסס בכל מיני מקומות על הציר של תלות———עצמאות. המיקום הוא אישי לזוג ומשתנה על ציר הזמן. מה שחשוב לזכור, שהנפרדות מאפשרת להרגיש ביטחון בקשר. כשהיחסים מבוססים על תלות, התחושה היא לרוב של חוסר ביטחון בבן/בת הזוג. כתוצאה מכך, אחד או שני בני הזוג, מרגישים ריחוק ביחסים.
עבודה על בניית חיים אישיים ותמיכה הדדית של עולם אישי, מייצרת קשר בטוח ומקרב. מפגשים מסודרים וקבועים של בני הזוג, שכוללים אינטימיות של שיחה ושל מגע, עוזרים לשמר את הקשר הזוגי. בנוסף, מפגשים קבועים יכולים לעזור לבני הזוג לדבר ביניהם ולשנות את מה שמתגלה כדורש שינוי והתאמה. כך, הזוגיות שומרת על חיוניות ועל התאמה טובה ככל האפשר, ככל האפשר לשני בני הזוג.