החיים חזקים מהכל: איך להתאבל ולהמשיך מחדש?

נדמה שהכל מיותר. מה כבר נותר, אם לא נשאר דבר? פשוט נגמר. מיוסר.

נדמה שחלף, שעבר, שנסער על ידי האין.

נדמה שרוח מלטפת את הרגל, את היד ומצליפה בלחיים, בנחיריים. שלא ייכנס אוויר צח. שיישאר לנצח האבל המתוק, המר. המיותר.

נדמה שאסור, לבוא בציבור, עם גלימת עצב וייאוש.

נדמה שנלקח, כל מה שנשכח.

נדמה שחלף הרגע, בו יש הזדמנות ותקווה.

נדמה.

ברגע אחד, לקח הרגע לעצמו את הכל. השאיר ריק ללא אוויר. חלל מלא במועקה. אבק שמכסה את המחשבה, ממלא את הריאות ואת הקיבה. שום דבר לא נכנס ושום דבר ממילא לא יכול לצאת.

לא בכי, לא כאב, לא הבל נשימה. לא קול יבבה דקה. ברגע אחד, נולד האחרי. אחרי המוות, אחרי האובדן של בן הזוג או האובדן של בת הזוג. ה"אחרי" הוא ה"עכשיו החדש". העכשיו שפלש, שגדש את הנשמה. שכפה את נוכחותו המצמיתה ואלחש כל חוש אפשרי.

איך אפשר להתאהב אחרי שכול כל כך עמוק?

איך אפשר לדמיין עתיד חי, בתוך קופסת שימורים של רגשות?

אגדות ילדים, מספרות סיפורים שלא אמורים להתקיים במציאות. אגדות ילדים, הן האנטיתזה לחיים עצמם, או שהם פשוט חלק מהחיים? קרן של תמימות ותקווה, שיכולה להישאר בתוכנו, גם בימים אפלים, עם טעם וריח של ייאוש?

אגדות ילדים, שונות מאגדות של מבוגרים. הליהוק מדויק, הוא חייב להיות כזה, לפי כללי התקינות הפוליטית והחינוכית, של התקופה בה הוא נערך.

לעומת זאת, אגדות של מבוגרים הן חסרות הגנות, חסרות מגננות. התקינות הפוליטית והחינוכית, יכולה להתנפץ ברגע, להישמט לקרקע חרוכה ומדממת. אין הנחות, אין צמר גפן ורוד. לא יתייצב שם נסיך טוב לב, או מלכה רחומה ומוסרית.

באגדות מבוגרים, הסיפור יכול להיות משעמם עד מוות. גם של הגיבור, או של הגיבורה.

באגדות של מבוגרים, הביוב זורם בצינור תת קרקעי אל הים. ביוב לא מעובד, מסריח, מעופש ומזהם. בים יכולים להיות מתרחצים, שלא מודעים לצינור הנחבא שזורע רעל ואימה. עד שיגיע הרגע שיגידו: "סליחה, הרחצה אסורה. מצטערים שזיהמנו אתכם. ממש מצטערים. מכל הלב".

לשמור את האבל בתוכי

האבל שלי הוא פרטי. הוא הרכוש שלי. הוא מתקיים בתוכי ולאף אחד אסור לקחת אותו ממני. האבל שלי, יכול להשאיר את האהבה בתוכי. לתת לה להתקיים כמו שאני רוצה. היא יכולה להתקיים בטעמים, בריחות ובמראות.

אל תיקחו לי את האהבה. שוב, היא שלי. עבדתי קשה בשבילה. השקעתי, התרגשתי, התמדתי, אכלתי סרטים, נפגעתי ופגעתי. ביקשתי סליחה וגם לא זכיתי לקבל אותה.

המוות לקח לי אותך. האבל, משאיר אותך בתוכי. לא ברור איך. זה לא באמת מוחשי.

מבולבל הוא האבל שלי. מלא תהפוכות ומהמורות. הוא מתעקש להיות חמקמק ולא יציב. כמו להבה של נר, שמאיים להיגמר בקרוב. אבל האבל שלי הוא נצחי. אולי טוב לי שכך.

ככל שעובר הזמן, האובדן שלך מקבל צבעים אחרים. הסביבה מזמן הפסיקה להתעניין בך ובטח גם בי. הסביבה התספקה בלהגיע לשבעה. לשאול מה שלומי ואיך היה לי בחג?

ככל שעובר הזמן, עקומת הלמידה שלי משתנה. היא זקוקה לך וגם לי. עקומת הלמידה רוצה להשאיר אותך אצלי וגם לשחרר אותך, קצת. לתת לך חופש.

לשמור אותך בתוכי, יכול להתקיים בעיקר כשיש לי חיים. אישיים משל עצמי. חיים של עצמאות. חיים של חירות לבחור. לנשום, לאכול, לישון. ליהנות.

לחבק אותך ולהשאיר אותך ברקע. לאפשר לך לעצום את העיניים. לא להתבונן בי, בחיי, ברגשותיי.

להשאיר אותך במקום שקט ורגוע. לזכור את הכל וגם לשכוח. להרגיע. לנוח.

לצאת למסע חדש. לאהוב דמות חדשה, אחרת.

איך לפתוח את הלב, מבלי למחוק את הקיים?

באגדות של מבוגרים, יכול לקרות הכל. גם דברים טובים, אל באמת. לא כמו באגדות ילדים, שקשה להאמין למה שמסופר.

באגדות של מבוגרים, אפשר ליצור מציאות. גם אם היא נראית מוזרה. גם אם היא מקבלת ביקורת מעצמך ומהסביבה.

הלב יכול להיפתח לאהבה חדשה, כשהוא מרגיש בטוח שהאהבה שנגמרה במוות, תהיה יציבה ובטוחה. השכל יכול לספר אגדות של ילדים ושל מבוגרים, על האהבה שהייתה ועל כמה שהיא מספקת, בהיותה קפואה בזמן.

אפשר לאתגר את השכל ולכן חשוב להתחבר לרגשות שמובילים לאנרגיית החיים. להזכיר לשכל, שהוא מנסה להנציח את התקופה שלפני המוות, בשביל לא לאבד אותה. לתת תוקף לרצון לאהוב לנצח, את מה שהיה לפני המוות.

יצירת מקום רגשי ובטוח לאהבה שהייתה, היא המפתח להיפתח לאהבה חדשה. הביטחון הפנימי, יכול לאפשר פתיחות לצאת להתנסויות חדשות.

מה שיכול לעזור לפתוח את הלב, הוא התנסות בעולם המעשי. כמו באגדות של מבוגרים, בהן צריך לצאת לדייטים ולהתלכלך במצבים לא סטריליים. להרגיש דחייה, אכזבה וייאוש. להרגיש שמחה, פרפרים בבטן, עוררות מינית והתרגשות.

עליך ליצור את אגדת המבוגרים שלך. שהיא תיכתב מעצמה. לא בעלילת הימנעות, אלא בעלילה של הרפתקה. כזו שיש לך בתוכה גבולות ברורים. שיתאפשר לך להכריז אותם לפני פגישה חדשה, או בדייט השני והשלישי. שיהיה לך קל ופשוט, לחוות את מה שיגיע.

אגדת המבוגרים שלך, לא צריכה להיכתב בסגנון של אגדת ילדים. באגדה שלך, ההתחלה, האמצע והסוף, חשוב שיהיו אחרים. שהפרקים שלה יהיו הסיפור שלך. שתיכתב האגדה שלך. כזו, שיכולה להכניס דמות חדשה וליצור אהבה, כזו שטרם חווית.