החיים בישראל, הם בין השאר, מצע שופע של טראומות אישיות, משפחתיות, קהילתיות ולאומיות. בין אם נחשפת לתקשורת בתקופה האחרונה ובין אם לא, סיפורים על טראומה מגיעים גם אליך. עד כמה קשה לך להיחשף לטראומות חיצוניות לעולם שלך, לאחר שעברת טראומה בעצמך?
כמה פעמים בשבוע האחרון, חווית זיכרון שפשוט פלש לתודעה שלך, סתם ללא הזמנה. מבלי שהזיכרון הזמין תור באתר הווירטואלי שלך, מבלי לבקש רשות? יכול להיות שמצאת את עצמך עם בלבול ותסכול על החוויה הפולשנית ובחרת להישאר איתה לבד?
הנטייה הטבעית להגיב לאירוע טראומטי היא, לנסות ולשכוח אותו. לנסות לחזור לחיים שהיו לפני האירוע ולהתעלם מהתגובות ומההשלכות הבלתי נמנעות של הטראומה. אולי, בין השאר, קשה לך להודות בפני עצמך, עד כמה בלתי נסבל להתמודד עם ההשלכות שלה. עד כמה קשה לך לבקש עזרה, ממקורות התמיכה הטבעיים שלך.
אם יש מודעות לטראומה בארץ, למה אני בתחושה של בדידות?
אחת התופעות שאני פוגש בטיפול אישי, היא תחושת בדידות סביב טראומות שונות. אולי "עוררות היתר" של הטראומה בציבור, משתיקה את ההתמודדות הפרטית. עודף המידע הלא מקצועי שנהפך לחלק מהתרבות, משתיק את הלגיטימיות של הכאב האישי והופך את ביטוי הכאב ל"תלונה" ול"בכיינות".
שמת לב, כמה נפוץ השימוש במונח טראומה בשפת היום יום? אמירות כמו: "אני בטראומה, איבדתי את הכיסוי של הטלפון הנייד ואין לי מושג איפה לחפש אותו." מה הקשר במציאות, בין אירוע טראומטי, לבין אובדן של חפץ זול, נפוץ שניתן להחליף בקלות? אם עברת אירוע או אירועים טראומטיים בחייך, אני יכול לשער, שכל אמירה כזו, עלולה להרגיש פוגעת ולעורר תחושה של זלזול בך ובקשיים שעליך להתמודד איתם.
קושי נוסף הוא, ריבוי נפגעי הטראומה בחברה הישראלית. אנחנו מדינה שכל שנותיה מתמודדת עם מלחמות, עם פיגועים, עם אסונות טבע, עם משברים כלכליים ועם חוסר יציבות שלטונית. בנוסף, יש לנו תשתית תחבורתית ירודה שגובה קורבנות נפש וגוף.
עם כל אלה, חשוב לזכור, שהאוכלוסייה מתמודדת עם טראומות של פגיעות מיניות, אובדן, שכול, משברים נפשיים ועוד. במציאות שלנו, יש הרבה מעוד גורמים שמעוררים תגובות פוסט-טראומטיות. למשל ירי טילים ורקטות מעזה ו/או מלבנון. הטלת סגר והגבלת החופש האישי סביב מגבלות הקורונה. חלק מההתמודדות של הציבור הרחב, הוא להקטין ולצמצם את החשיבות של הפגיעה שטראומה גורמת, בשביל לספק תחושה כלשהי של ביטחון אישי.
מדוע קשה לבקש עזרה סביב התמודדות עם טראומה?
יש טראומות ומשברים שהחברה רואה אותן מובנות מאליהן ואפילו "מזכות" במענה כלכלי ונפשי, למשל הכרה ממשרד הביטחון. אבל, מי עוזר לנפגעי תגובות קרב, ששומרים את ההתמודדות עם האירועים הטראומטיים לעצמם? העזרה ה"לגיטימית" תתקבל רק לאחר הגשת בקשה ליחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב בצה"ל ובהנחה שעברת את הקריטריונים של הועדה.
מה עם אירוע טראומטי שקשה, או בלתי אפשרי במשך שנים לספר, למשל טראומה מינית? הרי בשביל לקבל עזרה סביב השלכות של טראומה מינית, צריך בשלב מסוים לדבר עליה. מה אם אין עדיין כלים ויכולת לבקש עזרה? סביב טראומה מינית וגם סביב תגובות קרב, הבושה והפחד מהווים מחסומים שקשה מאוד לעבור אותם.
כיום, גם טראומה מינית מקבלת הכרה ולגיטימציה מסוימת, אבל היא עדיין מלווה בעמדות סמויות, שמתייגות וגורמות לרצון להתמודד לבד עם הטראומה. כך גם סביב תגובות קרב. פגיעות וחולשה, נחשבות תכונות נשיות ולא גבריות. גברים שמתמודדים עם תגובות קרב, לרוב נמנעים למשל לשתף שקשיי השינה מהם הם סובלים, המקור שלהם הוא האירועים הטראומטיים מהשירות הצבאי. לרוב, יינתן הסבר אחר, "גברי" שייחשב מתאים. למשל "אני לא ישן טוב, כי אני במתח סביב האימונים למרתון תל אביב."
איך טיפול אישי יכול לעזור?
רחל שפירא כתבה את השיר "אדבר איתך". היא מתארת בשפה העדינה שלה, את הגישה שלי.
"כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך
לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך."
לא משנה בשבילי, מהי הכותרת של הטראומה שעברת. גם אין לתפיסתי צורך לדרג ולהשוות לאחרים, את ההתמודדויות שלך. חשוב לי לעזור לך להיות עם הכאב, עם הקושי, עם הבדידות, עם הייאוש ועם התקווה.
כמו שרחל שפירא מציעה את ההזדמנות לדבר אליך, להיות איתך וללכת בין צלליך, גם אני רוצה להיות שם, איתך. גם אני מזמין אותך, לנסות ולהקשיב לזהירות המהססת שלי, שתלווה באותות חיבה וחסד. לאפשר לי, לדבר איתך.
מניסיוני, לכל אמירה ולכל שתיקה יש את היסוד המרפא שלהן. כל עוד הן יכולות להיות בדיוק כמו היית רוצה. בדיוק כמו שדמיינת ולא העזת לבקש. יכול להיות שלא תמיד אצליח, יכול להיות שאכשל. תמיד אזמין אותך ללמד אותי, כמו בשיר, "ללכת בין צלליך". מניסיוני, אלמד ואהיה מדויק בסופו של התהליך המשותף, להיות איתך.