התמודדות עם אובדן: איך להתמודד עם פרידה מוחלטת

העולם מסתובב סביב צירו וסביב השמש. באותו המהלך, העולם מכלה את שנותיו.  אוקיאנוסים של דמעות ושל כאב, משחקים בין גאות לשפל. מסתערים על סלעים חבוטים, בעוצמות משתנות. הירח, מושך אליו את מי הדמעות והזיעה, בחוסר תכלית וללא הצלחה.

במחזוריות של לחץ ומחץ, מתפרצת לה לבה רותחת, אל האטמוספירה. כשמצליח לה, היא גורמת לחורף וולקני ולאפר עצוב, לחצות יבשות ומדבריות. להמטיר אפר צרוף, על אדמה עצובה וכואבת. על אדמה צרובה מחום השמש ומגעגוע למים חיים.

מים, שליטפו אותה, שערסלו את ערוציה החרבים. מים שידעו לשאול על אהבתה, על תשוקותיה. מים, שהתרפקו על צווארה, שליטפו את קוציה. מים, שפכפכו וגעשו על קצות הריה ועל צוקיה הקשוחים. צוקים, שמתבוננים דרך קבע, אל עבר עמקים הרדומים מתחתם.

לילה מנסה לכסות על יום. צל מטיל את עצמו בהתמסרות, לעצם שיוצר את קיומו. שיח מלבלב, מראה את חיוניותו, בגאווה חסרת התחשבות. שיח אחד, שנזרע עם שחר. שיח צעיר, בלי כל התחשבות בעצב. חסר רגישות לאבלות. שיח שקורא תיגר, להתמודדות עם האבל.

מהותו של אובדן

קירבה יכולה להיות תחושה. היא סובייקטיבית ואינה זקוקה להגדרה וגם לא למינוח חיצוני. קירבה היא מה שמרגיש קרוב ולפעמים גם בטוח. אובדן, מעצים בחסרונו, את מהותה של הקירבה. בחסרונו, משאיר האדם הקרוב, את חותמן של התחושות ואת טעמיה של הקירבה.

אין כל צורך במדד וגם לא בתוקף חיצוני, ליחסים, שהיו משותפים ועכשיו מתקיימים בתוכך. יוצרים להם חיים של מציאות תחושתית, בינך לבין הקירבה. זו שאינה נגישה. בינך, לבין מכאוביך ופצעיך. קירבה של החלמה ושל ניחום. כאלה, שברגעים הראשונים של האובדן, כמו חלפו להם, מרפרטואר האפשרויות.

חלל של גלקסיות סוערות, ששוצפות אל תוך נחירי אפך. משאירות שובלי ריח של מוות ושל דמיון מזוכך. כעין סלע שנופל על צומת מרומזר, ביום של חול ושל שבת. ריח של דבש מהול בציפורן. אד שנמרח על דש הבגד וממאן להתנדף. ריח של אין ריח. תתרנות מזוקקת.

יגון של צער, מלטף חלון פתוח. מתבונן בקרן שמש, שיכלה להקרין דרכו. משוטט לו על שידת העץ, שבתוכה צבורים זיכרונות חתומים. רסיסים של מילים שנאמרו, חפיסות של קלפים משומשים. אריזות של שיירי תחושה, שמעולם לא זכו להיחשף מתוך מגירה שחוקה.

כזה הוא השכול. מרים ראש בוטה. סוגר לבבות בהבזק. מקהה חושים ומבטל את טעמם של שמני טהרה. כזו היא בשורת המוות. בהינף מטבע, משנה את מה שהיה ומסובבת את רולטת המשחק, לעתיד שיהיה. אחר. מסתורי. לא רצוי. מאכזב. גלמוד. סביל. לא ידוע.

איך אפשר להמשיך?

גוון של שחור, נצבע בלבן. מחליף שגרה ברישול, כאילו הייתה בגד חדש. ניסיון להתאים מציאות לשגרה, דומה לכישלון מובטח. דרך חדשה נסללה לפתע. לא התקבלה הודעה מוועדת התכנון והבניה. שלושה טרקטורים ומזחלת שלג, סללו כביש מחצץ וקרח, שאינו נמס בחמסין.

להט השמש, מזמין אותך לצאת ולחנוך את הדרך. מפתה להתנסות בטעמו של הקרח חסין השרב. גם אם אין בך שום מרץ ועזוז לצאת אליה, היא מפתה להתמסר לשבילה. דרך לא נודעת, לא יפה ולא רצויה. דרך של החיים אחרי והחיים בלי וללא.

הצעד כבד וקל בו זמנית, מתעתע. ציפור חולפת לידך, אדישה למכאוביך ולניסיונותיך. כל כולה ממוקדת ביצר החיים, צדה חרק תמים שחצה את הדרך. חרק, שבהיעלמותו לתוך מקורה, הזניק כאב חד וחותך למצחך. כאב, שידעת שיחצוב בך, עת התפתית לצאת לדרך.

צעדיך מובילים באדישות מסוקרנת. כלב בהיר, מתיישב על האספלט. מבקש ליטוף. מזכיר לך שיש בך אהבה ללא תנאי, שמחפשת קירבה. התיישבת. שמרת מרחק. התקרבת, הנחת את הראש והתמסרת.

ומה עכשיו?

על צירו מסתובב האדם, על ציר הוא סב. כל חייו, עד עכשיו, סבב לו וחג. לרגע, כשקרס העולם, נעצרה תנועת הסיבוב. חמקה לה, מהתמידיות הקבועה. נחבטה בריק תהומי, שנגמר כבר. שנשאר אי שם מאחור. חזר האדם, לחוג על צירו, כמו מיום היוולדו.

צועד על אדמת המדבר, מלטף אותה כמו מים חיים, אליה מושאים געגועיה. מגלה הוא, איך כאבה הצרוף, נחלש עם על מגע רגלו עליה. מתרגש האדם, להרגיש את התמסרותה החרוכה. התמסרות, המחבקת את כאבו וחופנת את צערו.

אדמה חכמה ועתיקה, אופטימית ומנוסה. אדמה שדרכיה כה רבות, עד שאחת מהן תניח את ליבו הדואב, על מנח של שיח מלבב. שיח חצוף שמביא ריגוש של חיוך, צחות של לכלוך. אדמה אדומה ואפורה. אדמה צחיחה ופורייה.

מתפלא, מלטף האדם את פריחת השיח ומשקה בהתרגשותו את שורשיו. מתיישב לצידו ומברך את הרגע וגם את המחר שיגיע. קרוב האדם אל מושא הצער, שנשאר חלל בחלל. נמצא סמוך לליבו, סוף סוף, קצת יותר בטוח בעצמו.

הפרידה נפרדת מיסוד הווייתה, נשארת ליד. כבר לא מנצחת על התפאורה, ביד רמה.  יש חיים, היא אומרת, גם אחריי. גם אחרי פרידתך ממני. גם כשתבנה את חייך, איתי ובלעדי. גם כשאהיה הפרידה שלך, רחוקה מספיק. דהויה בצבעי החיוורים, שלא ישרפו. שיישארו תמיד ברקע, נגישים, כואבים ונעימים.

משחררת אני, הפרידה, אותך. משלחת, גם אם תתנגד לי, להמשך חייך. איתי ובלעדי.