יש צמתים בחיים שנראים רחוקים ודמיוניים, כך שהנטייה הטבעית היא לחכות. להמתין. נראה מה יהיה כשנגיע לצומת. מרגע הלידה, שעון החול מתחיל את פעולתו וההגעה לצומת היא בלתי נמנעת.
כעבור כשמונה עשרה שנים, כל זוג הורים נמצא מול צומת בו הילד מתגייס או הבת מתגייסת. כמו בכל פרק במעגל החיים, כששני ההורים אוחזים באותה ההשקפה, הצומת הוא עוד רמזור שנמצא בדרך וצריך להישמע להוראותיו.
אבל, כשהשקפות העולם של ההורים מנוגדות, האופרה היא אחרת לחלוטין. כשמדובר בחיי אדם, במקרה הפרטי הזה, בחיי הבן או הבת, ההורים לרוב נכנסים למלחמה. לקרבות על העמדה האישית.
הדוגמה הבולטת וגם המדוברת ביותר, היא סביב גיוס לקרבי לבן יחיד. משחר הדורות, הדיון הוא לא רק אישי, אלא גם ציבורי. יש לכך יתרונות וחסרונות, לצורך התמודדות האישית של כל הורה.
לעומת סוגיית הבן היחיד, השיח הציבורי כמעט ולא עוסק במצבים בהם זוג הורים צריך להתמודד עם שוני תהומי ביניהם. רוב השיח הציבורי הוא לדוגמה, סביב גיוס בנות לקרבי, בעד ונגד. נדיר שהציבור יהיה חשוף לאתגר, כמעט בלתי אפשרי של זוג הורים, שנאלץ להתמודד עם תפיסות עולם הפוכות.
תפיסות עולם שמכילות בתוכן אידיאולוגיה, ערכים, עמדות, ניסיון חיים, לחץ חברתי וכמובן התמודדות עם מוות אפשרי של הבן או הבת הפרטיים.
התפתחות טבעית של תפיסות של יחידה הורית, סביב גיוס לצבא
גיוס לצבא כן או לא, קרבי או קרוב לבית, הוא לא חלק טריוויאלי בתהליך חיזור והיכרות. נכון שזוג שמתקרב להכרעה האם להקים משפחה, מתחיל לעסוק בסוגיה. אבל לרוב, מדובר על התבוננות כלפי עתיד רחוק, בו יש תקווה שהנושא כבר לא יהיה מאיים, מאתגר ואולי כבר לא יהיה רלוונטי. עתיד בו ישרור שלום עולמי. זו התקווה האנושית והטבעית.
אני מדגיש את שלב ההכרות, מאחר ופגשתי זוגות הורים שהגיעו לטיפול זוגי, כשחומר נפץ רגשי נזרק מצד לצד, קרוב לזמן הגיוס.
למדתי בטיפולים שונים, שכשהורים דומים בתפיסותיהם, הם יכולים לדבר על הגיוס המתקרב וגם להיכנס ביחד לפרטי פרטים עם המלש"ב, הבן או הבת. הקשיים יכולים להיות על פני השטח כשההורים אינם נמצאים במאבק הורי. מדובר בזוגות שהגיעו לטיפול מסיבות אחרות.
לעומת זאת, הורים עם תפיסות מנוגדות, לרוב נכנסים לדפוס של הימנעות מדיבור ושל חוסר תקשורת ישירה בנושא. ההשערה שלי היא, כשמדובר בחומר נפץ רגשי ושכלתני. הדינמיקה המשותפת מובילה להתעלמות וכתוצאה מכך להימנעות מתקשורת הורית, שעלולה לפעיל את חומר הנפץ.
באופן טבעי במעגל החיים המשפחתי, יש כל כך הרבה נקודות ציון וימי הולדת שחשוב להתמודד וגם לחגוג. כמה נוח לחכות, לדחות, לאלחש.
אציין את המובן מאיליו, את שני הקצוות. תפיסת עולם שהיא מקובלת ולגיטימית יותר בחברה, מחזיקה בכך ששירות בצבא הוא חלק מהמחיר של החיים במדינה. לכן שירות צבאי, קרבי על אחת כמה וכמה, הוא ערך ותרומה למדינה.
לעומת זאת, התפיסה המנוגדת רואה בעידוד ומתן לגיטימציה לבן או לבת ההתגייס לשירות קרבי, הקרבה כזו, שהיחידה ההורית לא יכולה להרשות לעצמה וגם לא לילדיה. העמדה יכולה לנבוע גם מאידיאולוגיה ולא רק מהשכול האפשרי של השירות הקרבי. זו עמדה שעלולה לעורר התנגדות בחברה ובסביבה הקרובה.
יכול להיות ההשערה על התהליך ההורי היא, שככל שהמרחק בתפיסות העולם גדול, כך גם עוצמת החשש וההימנעות מהתקשורת בין ההורים, סביב סוגיית הגיוס לקרבי.
מה המקום של קול הבן או הבת, בקונפליקט ההורי?
מתח בין ההורים סביב הילדים, גורם לרוב לקונפליקט נאמנות של הילדים. קונפליקט שהוא לא פתיר. אפשר לראות זאת אצל ילדים להורים שהתגרשו בקונפליקט גבוה וגם משמרים אותו לאורך שנים.
אחת הדרכים של הורים שנמצאים ביחסים של מאבק, היא להעביר את המסרים ביניהם, באמצעות הילדים. דבר שרק מעצים את קונפליקט הנאמנויות של ילדיהם.
הרבה זוגות הורים מקימים מערכת יחסים של דיאלוג, כל עוד הספינה המשפחתית שטה בים רגוע. עד שהיא מגיעה למוקש, שהונח שם מכניסתם להורות. שאלת הגיוס. המוקש יכול להיות גיוס של קרוב משפחה, פציעה בשירות של חייל/ת מוכר/ת למשפחה, או החשוד המיידי: קבלת צו ראשון.
לא משנה מהו הטריגר, כשהיחידה ההורית עולה על המוקש, הוא מתפוצץ. במילים אחרות, כשההורים חייבים לבטא את השקפת עולמם המנוגדת, לרוב מתפתחת ביניהם דינמיקה של קונפליקט. אחת הדרכים הלא מודעות לתקשורת בין ההורים, היא להעביר מסרים באמצעות הילדים. הדבר נעשה לרוב בצורה לא מודעת וללא כוונה לפגוע בילדים.
במצבים כאלה, אפשר לשמוע אמירות מהילדים כמו: " רציתי לדעת, לוחמות בצה"ל בעד או נגד. מה דעתכם?" דוגמה נוספת: "לא לעשות צבא, יש לזה השלכות?" עוד דוגמא: "שמעתי שלהיות ביחידות המובחרות זה בזבוז זמן, לעומת 8200. זה נכון?"
מדובר בשאלות שיכולות להיות אישיות ואותנטיות, או שאלות שהילד/ה נאלץ/ת לשאול, מחוסר ברירה. באופן לא מודע. יש מצבים אחרים, בהם הבן או הבת זועקים את הקול, שמבקש לשחרר אותם מהקונפליקט ההורי.
הביטוי לכך יכול להיות בדרישת עצמאות ונפרדות, סביב סוגיית הגיוס. לפעמים בהדיפת ההורים, מכל ניסיון להביע את דעתם, ומכל מעורבות והתערבות סביב הגיוס לצה"ל.
חשוב לזכור, שמדובר באובדן אפשרי של חיי הבן או הבת. גם בפציעה ונכות קשה וגם בפגיעה נפשית לכל החיים, סביב התמודדות עם פוסט טראומה בגלל תגובות קרב ועוד. הבן או הבת יודעים ומבינים זאת.
הילדים יכולים לשער, שכל הורה מהשקפת עולמו וניסיון חייו, רוצה בטובתם. גם אם טובתם היא מוות אפשרי, או פציעה אנושה בשירת מבצעי וקרבי. הילדים נמצאים בתווך בין ההורים, שנלחמים ביניהם על טובת עתידם של ילדיהם.
איך אפשר להתמודד עם התנגשות השקפות העולם?
כלל האצבע להתמודדות הוא לתקשר, לדבר ולעבור ממאבק לדיאלוג. אני יודע כמה קשה לדמיין דיאלוג, כשהמאבק הוא על חיי הבן או הבת. או שהמאבק הוא על העתיד החברתי והערכי שלהם.
על פניו, נראה שכמעט אין דרך ואמצעי, לגשר על אמירות של זוג הורים כמו: "הבן שלנו רוצה וצריך לשמור על הערכים שלנו, להגן על הארץ וגם עלינו, אם לא תהיה ברירה" או אמירה מנוגדת: " אני לא רוצה שהבן שלי יתגייס. זה בלתי נסבל בשבילי לדמיין ששלחתי אותו למות."
החוויה ועוצמת המאבק, דומה לקרב על החיים, כשהמוות מחכה מעבר לפינה. אין זה משנה באיזו עמדה אוחז ההורה. פגשתי זוגות הורים, שמהרגע שהם עלו על המוקש, ומועד הגיוס מתקרב, עוצמת המאבק עולה וכך גם הריחוק ביניהם.
יכול להיות, שאין להורים סיכוי להגיע לעמדה משותפת, לעמדה של פשרה. כשהפער הוא ערכי, אידיאולוגי ורגשי, טבעי שאי אפשר להגיע להסכמה.
המציאות מכתיבה, שעל פי כללי החברה והמדינה, ההחלטה היא של המלש"ב ולא של ההורים. יחד עם זאת, הבן או הבת, הם חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהמארג המשפחתי. גם במקרים בהם ההורים אינם זוג.
אני מציע כלי שימושי, שהוא תקשורת ויציאה מהימנעות. הכלי הוא למצוא דרך לתקשר בין ההורים, באופן עצמאי, או על ידי עזרה חיצונית. אפשר לקבוע סט של מפגשים בין ההורים, כשחלק מהמפגשים יהיה עם הבן או הבת, לשמוע מה באמת הם רוצים וצריכים מההורים.
שיחות כנות וישירות בין זוג הורים שנמצא במלחמה על הילדים, לפעמים לא מתאפשרות בצורה עצמאית. אז אפשר לפנות לטיפול זוגי, או לטיפול אישי. הדגש הוא על פורמט שיאפשר לאמת האישית של כל הורה לצאת לאוויר העולם ולהישמע.
כמו שאמרתי קודם, גם במצבים בהם אין הסכמה בין ההורים, עצם השמעת הקול ושמיעת המצוקה של ההורה השני, היא בעלת יכולת ריפוי. בסופו של דבר, ההורים ילוו את הילדים, בכל דרך שיבחרו.
יש הבדל עצום בבחירה של הילדים, כשהיא נובעת מרצון אישי, לעומת בחירה בשביל לרצות את ההורים. יש גם מצבים בהם לא ניתן לבחור, בגלל העוצמות הבלתי נסבלות של קונפליקט הנאמנויות הלא פתור. אז הבן או הבת, נאלצים להיקרע בין שני מחנות, כשכל בחירה היא בלתי אפשרית עבורם.
אסיים בנימה אופטימית. יש בחיים עוד אופציות. גם כשהן לא נראות באופק, גם כשהן לא זמינות. יש עוד אפשרויות. אפשר לדמיין אותן וכך גם ליצור אותן.
אפשר לנסות למצוא שביל משותף ולחקור אותו. אפשר לחצוב מעבר בהר ואפשר גם לנסות להיעזר בגורמים מחוץ למשפחה. חשוב לזכור, שפעם היה ביניכם משהו טוב. משהו שחיבר ביניכם והקים את המשפחה. יכול להיות, שאפשר לחזור למשהו הטוב הזה, ממקום שמנסה לעזור לילדים בצומת משמעותי כל כך בחייהם.