יציאה מבית ההורים: איך לעזור לילדים בוגרים לצאת מתלות הורית לעצמאות?
אהוד בנאי בשירו "מהרי נא" שנכתב בשנת 1996, הוציא מהארון תופעה שהחלה לצבור מאז הדים וקולות. השיר נפתח בשורות המחץ לתקופתו:
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על הספה בבית הוריו
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.
בנאי, על פי ויקיפדיה, כתב את השיר מתוך סיפור חייו האישיים. אם נצא לרגע מהסיפור הפרטי ונתבונן עליו כמייצג של תופעה חברתית, נוכל לרגע להתחבר לאומץ של החשיפה העצמית עם פרסום השיר. לגור עם ההורים בגיל 30 בשנת 1996 לא נתפס כשלב טבעי בהתפתחות. היום לעומת זאת, המצב הכלכלי וגורמים חברתיים אחרים, מפגישים הורים רבים עם מצב בו "הילד" שהוא בן 40 גר עם ההורים.
אחד הקשיים שהורים מבוגרים מתמודדים איתם הוא, לעזור לילדים הבוגרים לצאת לעצמאות, מתוך תסמונת תלות תובענית כלפי ההורים. מצד אחד, ההורים מאפשרים לבן או לבת הבוגרים למצוא נחמה בכך שיש להם מקום בטוח ולקבל אהבה ללא תנאי. מצד שני, המחווה "הזמנית" עלולה להתקבע ולייצר יחסי תלות לא בריאים.
כך, שההורים בין השאר נמצאים בקונפליקט נאמנויות בלתי פתיר לכאורה, בין העזרה הקונקרטית, לבין הצורך לעזור לילדים לצאת לעצמאות. בנאי כותב:
אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"
מסתכל על מדף התקליטים הישנים
השירים שליוו את חייו.
מהי הדינמיקה בין ההורים לילדים?
הרבה פעמים בן או בת בגילאי 30-40 מוצאים את עצמם באופן זמני כרווקים שגרים עם ההורים. משהו בשגרת החיים השתנה ובאופן טבעי, הפתרון הזמני הוא לחזור לבית ההורים. מה שלא נלקח לרוב בחשבון, הוא הפער שנוצר בחיי ההורים ובחיי הבן או הבת, בשנים בהם הם היו מחוץ לבית. הילדים הבוגרים, פתחו סגנון חיים משלהם, בעוד ההורים מסתגלים לעזיבת הקן ולחיים עצמאיים משלהם.
החזרה של הבן או הבת לתקופה של שבוע עד חודש, היא זמנית ויכולה להיחוות כירח דבש ביחסי הורים ילדים. יחד עם זאת, תקופת שהות ממושכת, שלא תחומה בזמן, עלולה לייצר רגרסיה ביחסים ולבלבול עולמות ותחומים. הילד בוגר והציפייה ממנו היא להיות עצמאי ולהתחשב בהורים. הילד לרוב חש תבוסה מעצם הצורך להיות נזקק ותלוי שוב בהוריו. בצורה לא מודעת, מתקיימים יחסי רגרסיה בין שני הצדדים. מאין "חזרה לגיל הילדות, בבגרות".
סוגיות שבגיל הילדות וההתבגרות מעולם לא היו רלוונטיות, פתאום מתגלות כשאלות מציאותיות. למשל השתתפות בהוצאות הבית, השתתפות בשכר דירה או משכנתא, תשלום חשבונות, שימוש ברכב ההורים ועוד. בנוסף, שאלות סביב מטלות הבית, הכנת אוכל, כביסה, מעוררות מבוכה. לעומת זאת, לרוב גבולות סביב פרטיות עבור שני הצדדים, נראות טריוויאליות, אם כי גם סביבן יש מבוכה.
בסופו של דבר, ישנה לרוב מערכת יחסים לא בריאה, שמתקיימת בין הורים לילדים לאורך זמן בלתי ידוע. הרבה הורים עסוקים ביניהם בשאלה קשה וכמעט בלתי אפשרית, איך מוציאים ילד בוגר מהבית? לפעמים עולות מחשבות למה הילד לא רוצה לעזוב את הבית? האם משהו בנו ההורים, מקבע את התלות שלו בנו? במקביל, הילד הבוגר, עסוק בשאלות איך הוא יכול לצאת מהמצב אליו הוא נקלע בעל כורחו.
מה יכול לעזור לעשות שינוי?
בנאי בשירו מקדיש את הפזמון החוזר, על פי הפרשנות שלי, לפנטזיה של הרמוניה ואמפטיה בין הילד הבוגר, לבין הוריו:
מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת
בטרם תשכיביני לישון
וספרי לי על הילד שהייתי
איך שמחתי על הגשם הראשון.
הפנטזיה כפי שאני מבין אותה היא, שכל צד ירגיש מובן ללא צורך במילים וללא מגע עם הכאב ועם המבוכה. הרי, מדובר כאן ביחסים עם ציפייה לאהבה ללא תנאי ועם רצון הדדי לפתור מצוקה. בפועל, הישארות של ילד בוגר לאורך זמן בבית ההורים, משמרת דינמיקה של תלות הדדית, שעלולה להוביל למשבר ביחסים, עד לניתוק הקשר במקרים קיצוניים.
יכול להיות, שיש משפחות שמרחב שהתברכו בדירה גדולה שמאפשרת פרטיות נפרדות לשני הצדדים. כך, אפשר ליצור מערכת יחסים שמושתת על נפרדות ועל עצמאות. לעומת זאת, כשבית ההורים אינו מאפשר זאת, באופן טבעי סיר הלחץ אינו מצליח להיות מווסת.
מה שיכול לעזור, הוא נקיטת יוזמה מצד ההורים, לעשות את מה שהם ידעו לעשות בעבר. הכוונה היא להתגייס שוב לעזור לילד הבוגר לפתח נפרדות ולצאת שוב לעצמאות. נכון שהדרך תהיה קשה לשני הצדדים. מובן שהצבת גבולות ועימות עם המציאות עלולים להיחוות אכזריים ונטולי אמפתיה. עם זאת, כל אלה נעשו בעבר, סביב מעגל החיים הטבעי של סיום התיכון ויציאה מהבית.
הכלי המשמעותי ביותר בגילאים אלה, הוא שימוש בשיחה. היוזמה צריכה להיות אצל ההורים, מאחר ובסופו של דבר, הילד הבוגר נשען עליהם והוא נמצא במצוקה כלשהי. נכון שכל יוזמה מצד הילד הבוגר, היא ברכה והתקדמות בתהליך. אבל, ציפייה שהיוזמה תגיע מהילד הבוגר, היא לרוב פנטזיה וגם גורם מעכב בתהליך. חשוב שההורים יתייעצו עם הילד הבוגר ויבנו איתו תכנית מציאותית של יציאה מהבית למקום בו תהיה לו אפשרות להתגורר בכבוד ובעצמאות כלכלית, עד כמה שהדבר ניתן. כך, ישמר קשר רגשי בריא וקרוב בין ההורים, לבין הבן הבוגר.