ההתייצבות למילואים לאחר השבעה באוקטובר, הייתה החלטה אישית של כל אחד ואחת. באותו הרגע, אי אפשר היה לדעת לאן היא תוביל. לא ניתן היה לשער מה תהיינה ההשלכות, מה יהיה במהלך השירות ומה תהיה ההרגשה, כשהכל ייגמר.

כשפרצה המלחמה, באופן טבעי התעוררה תחושה של מחויבות לשרת את המדינה ולנסות להציל אותה. המוטיבציה להתנדב למילואים, נבעה בין השאר מתחושה של רצון להגן על המשפחות ועל האנשים הקרובים, בשילוב עם תחושה של מחויבות לחברה בכללותה.

במהלך הלחימה בעזה ובלבנון, נצברו חוויות קשות, מראות בלתי נסבלים וגם אירועים שהעמידו בסכנה את המצפון וגרמו לפציעה מוסרית. נוצר אצל חלק מהמשרתים, פער עצום בין העולם בשדה הקרב, לעומת העולם המוכר משגרת החיים באזרחות.

החזרה הביתה, אצל חלק מהלוחמים, לוותה אצל רבים, בכאב עז, ייסורי מצפון וחרטה שמכאיבה שוב ושוב. תהיות ושאלות מתקיפות את התודעה ולא מאפשרות מנוחה.

מרגעי הלחימה, אל השבר הפנימי

מפרוץ המלחמה בשביעי לאוקטובר וגם ככל שהיא נמשכה וגם התרחבה לזירה בלבנון, רבים מהמילואימניקים התייצבו בין השאר, מתוך תחושת שליחות ערכית ומוסרית. שליחות עבור המדינה, המשפחה, החברה וגם עבור עצמם.

מרכיב חשוב במוטיבציה הוא, תחושת המחויבות לחברים מהיחידה. לתת כתף ולהיכנס מתחת לאלונקה. המחויבות והנאמנות ללוחמים, הובילה להתנדבות למילואים. זאת מתוך הבנה, שהתייצבות של כולם, תוביל לתמיכה הדדית וכך היא תשפר את הסיכויים לעמוד באתגרים המבצעיים והנפשיים הכרוכים בלחימה.

במהלך הלחימה, החיילים נחשפו שוב ושוב צדדים האפלים שלה. הקשיים הלכו וגברו, ככל שהמשימות התמשכו והשירות נהיה ארוך. ללא אופק של הפסקת הלחימה ושל חזרה לשגרה.

הלחימה בעזה ובלבנון, נערכת בשטחים בנויים. לפעמים בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה, ו/או בשטחים סמוכים לישובים אזרחיים, שהפכו למוצבים ולמחנות של מחבלים. אזורים שבהם הסכנה לחיים היא מוחשית, בכל שעות היממה.

ההכרח והצורך להיכנס לאזורים אלה, הוביל גם לחיכוך בלתי נמנע עם האוכלוסייה האזרחית וגם לתאונות של ירי דוד צדדי, בין חיילי צה"ל לבין עצמם. באופן בלתי נמנע, חלק מהלוחמים נאלצו לבצע פעולות מול האוכלוסייה האזרחית, שבשלב כלשהו, הותירו בהם פציעות מוסריות.

הלוחמים צריכים להתמודד עם מפגש חוזר ונשנה עם מראות קשים, אובדן חיים ופציעות של לוחמים מהיחידה. בנוסף, הם נאלצים לשמוע קולות של אזרחים שנפגעו וגם לראות פצועים והרוגים של אזרחים וילדים.

חלק מהלוחמים, נאלצו להתמודד עם קונפליקט פנימי בין הערכים שהם נושאים איתם, לבין הפעולות שהם נאלצו לעשות במסגרת הלחימה. הקונפליקט יכול לערער את עולם הערכים הפנימי ולהוביל לתחושות קשות של אובדן שליטה על העולם הערכי והמוסרי.  

ההתנסות בלחימה יכולה לגרום לכאב פנימי עמוק ובלתי נסבל שנובע בין הרצון להגן על המדינה, לבין המציאות של לחימה בשטח עוין, בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה. תחושת השליחות יכולה להתחלף בתחושה של חרטה, של ייאוש ושל אובדן העולם הערכי.

השבר המוסרי מתעורר לחיים בבית, לאחר היציאה מהלחימה

במהלך היציאות הקצרות הביתה ובעיקר לאחר השחרור משירות המילואים, צפות ועולות תחושות קשות, לעיתים מפתיעות בעוצמתן הרגשית וגם בעולמות התוכן. יכולה להפתיע למשל, הציפייה שהחזרה לשגרה של בית, עבודה וחברים, תעמעם את החוויות ואת התחושות הקשות מהלחימה.

בפועל, רבים מהלוחמים חווים שהתחושה של החזרה לשגרה, היא ההיפך ממה שהם ציפו. היא מלווה בתגובות קרב שיכולות להתבטא בחוסר שינה, סיוטים בלילה וגם בערות, עוררות פיסיולוגית כמו ריחות, קולות ומראות שפולשים לתודעה.

שאלות ודילמות מוסריות, עלולות להתקיף את התודעה במשך רוב שעות היממה. דווקא בבית שנתפס מקום בטוח ויציב. אולי לא מפתיע, שהבית שמסמל את השגרה של חיים אזרחיים, מעלה את הדילמות המוסריות ואת הפציעות הנפשיות שהתרחשו והתעוררו במהלך הלחימה.

התסמינים של הפציעה המוסרית יכולים להיות התקפים של גלי אשמה ובושה, שיכולים להתעורר סביב מראות, קולות או ריחות שמזכירים אירועים בהם דילמה מוסרית התעוררה. היא יכלה להתעורר בזמן האירוע המבצעי וגם לאחר שהוא נגמר.

השבר המוסרי יכול בטבעיות להתעורר מתוך הפער בין הצורך לפעול בשעת הקרב באופן מידי, בשביל להציל חיים, לבין בחינה מוסרית של הפעולות המבצעיות. זהו פער שנוצר בעיקר במצבי לחימה והוא נדיר יותר בחיי האזרחות.

חלק ניכר מהפציעה המוסרית נשען על עדויות למעשים של לוחמים ו/או יחידות אחרות. ריבוי החשיפה למעשים שמעוררים דילמות מוסריות אצל לוחמים אחרים וגם אירועים בהם הלוחם לקח חלק, יכולים לערער את סט האמונות, הערכים והנורמות האישיות.

הפציעה הנפשית עלולה להתבטא בתגובות קרב ובתסמינים של פוסט-טראומה. הקושי העיקרי יכול להתבטא בפחד ובחשש לשתף מישהו מהסביבה הקרובה. פחד מתיוג, שיפוט ואפילו מהאשמה בפשעים, עלול להביא את הלוחם לשמור בכספת את הרגשות, המחשבות וגם את הדילמות המוסריות שלא נותנות לו מנוח.

לאזור אומץ ולשתף: צעד ראשון לריפוי הפצע המוסרי

באופן טבעי, לוחמים שחוזרים משדות הקרב והקטל, נושאים עימם זוועות, כנראה לשארית חייהם. החשש של הלוחם משיתוף אודותם הוא כפול. הראשון הוא חשש לזהם את הסביבה הרוחנית והמוסרית של הסביבה. השני הוא פחד שהסביבה תחמיר את הדילמות המוסריות ואת התחושות הקשות, שממילא הוא חש ומנסה להתמודד איתן.

בנוסף, טבעי שכשהעולם הערכי והמוסרי מעורער, סמוך ליציאה מהלחימה, הלוחם זקוק לתמיכה ולאמפתיה על התהליך שהוא עובר וגם על הרגשות שהוא חש. טבעי להרגיש חלש, מבולבל, אשם וחסר ערך לאחר שירות מבצעי, בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה ועוינת.

אני יכול להציע ארבעה צעדים מעשיים לשיתוף ולהתחלת תהליך הריפוי:

1. איתור אדם אמין לשיחה: השיתוף יכול להתחיל בצורה אישית, אינטימית ובטוחה. נסה לזהות אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אדם לא שיפוטי, שיכול גם לתמוך וגם לעזור. השיחה הראשונה תהיה "חשיפת מבחן" לאותו האדם וכך אפשר גם להתייחס אליה. לחשוף בזהירות ולראות אם התגובות, מתאימות לצרכים הרגשיים שלך.
2. להתחיל בקטן ולהגביר את הטווח בקצב שלך: לאחר שהרגשת ביטחון, אפשר לעצמך להיפתח בהדרגה. על פי מה שעולה בך באותו הרגע ולאו דווקא על פי מה "שצריך ונכון לעשות". הפתיחה בהדרגה, מאפשרת בנייה של הביטחון בעצמך וגם באדם שבחרת לשתף. היה קשוב לכאב ולרגשות הקשים שמתעוררים, כך שתוכל למנן אותם. עם הפסקות ועם קיום מספר פגישות, בהתאם לצורך שלך.
3. למידת הכוח המרפא מעצם השיתוף בדילמות המוסריות: לפעמים, דילמות מוסריות מתעוררות מחציית גבולות ערכיים שמעולם לא דומיין שהם ייחצו. השיתוף עם אדם משמעותי, יכול לתת להם פרופורציות אחרות וגם פרספקטיבות נוספות. התובנות שהאדם הקרוב מוסיף, יכולות להקל על התחושות הקשות כמו אשמה ובושה.
4. שימוש בכתיבה או בהקלטה, ככלי לביטוי אישי: כלי עזר חשוב הוא הביטוי האישי, של החומרים הקשים שאיתם אתה מתמודד. כלי שיוכל לאפשר לך להוציא וגם לתת תוקף לדילמות שאתה מתמודד איתן ולתחושות ש"מנהלות אותך" כתוצאה מכך. כתיבה ו/או הקלטה של עצמך, יכולות להוות מעין יומן מסע פרטי ואישי. תוכל לחזור אליו מתי שתבחר והוא עולם לא ישפוט אותך.

התהליך של שיתוף, הוא חשוב ובעל איכויות רבות. נכון שאולי מפחיד לחשוב על חשיפת הזוועות שעברת והפציעה המוסרית שהתרחשה בעקבות הלחימה. נכון ששיתוף אדם נוסף, חושף אותך לסכנה של פגיעה נוספת. אולי כמו בלחימה, שם הסתכנת 24 שעות ביממה ולכן אתה חושש להסתכן שוב.

העלאת הדילמות המוסריות, שיתוף ברגשות קשים של אשמה, בושה, החמצה ועוד, יכולה להיות הזדמנות להתחבר לעולם הערכי והרוחני. נוצרת הזדמנות לחשוב אחרת, לקבל רעיונות ופרספקטיבות וגם לחפש אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות לך קודם.

התהליך יעזור לך להחזיר את הערך האישי. להיפגש עם הדילמות המוסריות ועם הפציעה הנפשית. ללמוד מייסורי המצפון על מי שאתה ועל האדם שאתה רוצה ויכול להיות. התהליך יכול לחבר לחלקים שלך שנאבדו במציאות הלחימה ולהחזיר לך אותם.