תגובות קרב – איך לחזור הביתה עם ריחות ומראות שלא עוזבים אותי ולהצליח להיות נוכח בבית?

זהו, חזרתי, השתחררתי. אבל ממה השתחררתי?

הריחות לא עוזבים אותי. ריח של שרוף עם חמישים גוונים של שריפה. חרוך, בוער, מסריח, חמוץ וחונק. נכנסתי למקלחת אחרי השחרור, האדים נהיו עשן. בהיר, סמיך ומלא במים. כמו שהיינו צריכים לשפוך על הרסיסים שנפלו לידינו, אבל לא באמת הצלחנו. מסריח. ואני במקלחת. מריח את העשן של האדים.

השתחררתי מהמילואים, אבל לא השתחררתי מהשדים שלקחתי איתי בבגדים, בוורידים, בשרירים, במוח ובתחתונים. כן, התקלחתי ואני עדיין מריח, עדיין טועם את טעם הריח המעושן שלא עוזב אותי.

השתחררתי מהמילואים. ניסיתי לעצום עיניים במקלחת. המראות שתקפו אותי היו של דם, של חול ובוץ עזתי. מראות שאני לא יכול לראות, מראות מבעיתים, שבא לי לזרוק אותם לביוב של המקלחת. אבל לא עוזר לי כלום. אין הבדל בין עיניים עצומות, לעיניים פתוחות. המראות צפים להם בהכרה שלי. די.

אני בטוח שכולם בבית רואים לי, רואים אותי. אני אדם אחר ממה שהתגייסתי למילואים. אין לי סיכוי שהם לא יראו לי. אין לי סיכוי שהם יתנו לי הזדמנות, כי כבר בבית בשגרה של תורנות האשפה, הכלים, ההסעות והחוגים.

אין לי סיכוי, כי איזה מין גבר מרחם על עצמו?

מכבס, תולה ומתייבש

לקחתי על עצמי להיות כובס הבית. זו הפעולה האהובה עלי מאז השחרור. לא צריך לדבר עם הכביסה. אין לה תלונות. לא צריך להאכיל אותה וגם לא צריך להוציא אותה לסיבוב בגינה הציבורית. תמיד טוב לה ואין לה תלונות.

פיטרתי את המייבש, כי אין דבר יותר מרגיע מלתלות כביסה. זה כמו לתלות את התקוות שלי על חבל, בעזרת אטבים צבעוניים.

אני משתדל לדבר, להצחיק, לחבק, לנשק וגם לכבות את האור כשצריך. כשהבית הולך לישון. אני מרגיש כמו הבגדים שמתייבשים על החבל. פאסיבי, מתנדנד ברוח אם יש, או תלוי ללא תכלית על החוט, מחובר אליו באטבים צבעוניים ענקיים מפלסטיק זול.

זה בהכי בנאלי שיש, או שאני סתם כמו כולם, סובל מתגובות קרב הכי פשוטות שיש. לא מיוחד בכלל. זה מאכזב. אני קופץ כמו טיל נ"ט, מכל ברק ונשתל במקום כמו אר.פי.ג'י מכל רעם. כל כך הכי באמצע שאפשר, שאני מבואס מעצמי.

אבל הריח הוא הכי גרוע. נדבק לי לעור, לשיער ולזקן. לא משנה מה שאני אוכל, הוא מסריח מעשן אפור ודוחה. מי מרוצה לאכול מלפפון מעושן? הכי גרוע זה השוקולד, שהוא הנחמה הפרטית שלי. שוקולד מעושן זה דוחה, מגעיל ומדכא עד אימה.

אני רוצה להקים תנועת מחאה נגד ריחות דמיוניים, נגד טעמים דמיוניים ובעיקר נגד מראות על טבעיים בעיניים פקוחות. הייתה לנו באחת היציאות להפוגה, איזו צדיקה מהעוטף, שהייתה אלופה בלפנק את החיילים בעוגות שהיא אפתה.

הרסה לי את הנשמה, האישה הזו. העוגות נראו מדהימות, הזכירו לי את הבית, אבל עם טעם של עשן אפור. אתמול פינקו אותי בבית בעוגת בראוניז מושקעת, שאני הכי אוהב. הסתכלתי עליה וכבר הרגשתי את העשן נכנס לי אל תוך האף. זהו, הלך עלי.

אכלתי תוך כדי זיוף מושקע בהתאמה, של הנאה והכרת תודה. מול עיני עמדה אותה צדיקה מהעוטף, עם העוגות שלה, שעשויות מעשן אפור. כזה שמוכן כבר לחיילים. כזה, שהיה מתאים לשים לידי, כשאני תלוי על חבל הכביסה, באטבים צבעוניים מפלסטיק זול.

מיובש בבית שלי, "משוחרר ממילואים", עבד נרצע של מה שרודף אותי. לא נוכח כמעט בבית.

איך להתחבר לבית, למרות הכל?

המעבר מזירת הקרב לבית, הוא מעבר דרמטי, קיצוני וכמעט בלתי אפשרי. התעתוע בין מלחמה, לבין הבית הפרטי הוא, שלא באמת ניתן להפריד את שניהם. הגבול המציאותי נראה ברור, בעוד שהגבול התחושתי והרגשי הוא מטושטש.

כמעט בלתי אפשרי, לא להישאר עם תחושות, מראות, ריחות, צלילים ומחשבות לאחר הימצאות והשתתפות בקרבות. ככל שההימצאות ארוכה יותר, הסיכוי שירחשו עוד אירועים טראומטיים גדל. אין שום סיבה למנות אותם וגם לא לנסות לחפש את האופי שלהם, במציאות.

הנשיאה של הטראומות, היא לרוב באופן של התגובות שהן גורמות. התגובות עלולות להימשך לזמן בלתי ידוע, במינונים ובעוצמות משתנים.

מובן, שהכי "בטוח ונעים" היה, אם התגובות לא היו חוזרות איתנו הביתה והיו נשארות עמוק בשדה הקרב. זה שנשאר מאחור, עם השחרור מהמילואים. אבל, למרבה הצער, הן חוזרות איתנו הביתה והן רוצות להישאר.

אחד הכלים היעילים והזמינים, הוא לשתף במה שעובר עליך. החשוד/ה המיידי/ת הוא או היא כמובן בן/בת הזוג. אני חושב ששיתוף בן/בת הזוג במה שתבחר לשתף, יהיה צעד חשוב מאוד, להצליח להיות יותר נוכח בבית.

נכון שבטח אחד הפחדים הוא לא "להדביק את הבית" בג'יפה שאני מביא מהמילואים. בטח לא לזהם את הזוגיות במה שהגיע איתי, שלא הצלחתי להשאיר באבק המדבר.

המפתח להתערבות הראשונית הוא, לשתף את בן/בת הזוג. מספיק להסביר שאתה סובל מריחות, טעמים, מראות ופחדים מהקרבות. לספר מה הפחדים שלך מעצם השיתוף. לבקש עזרה, למשל שכשאתה "הולך לעשות כביסות". אז בעצם אתה צריך קצת להיות לבד, שיעזבו אותך לנפשך.

רצוי, אם יש לך מושג, להגיד מה אתה צריך. אם לא, להסביר שאתה סובל, שאתה מרגיש הרבה פעמים בבית ובמילואים בו זמנית. שלא בדיוק אפשר להפריד ביניהם, שהגבולות אצלך מטושטשים. שאתה בריא, שפוי, אבל מתמודד עם כל כך הרבה.

מתמודד עם מה שרצית להשאיר סטרילי מהמשפחה. עם מה שמגיע איתך, שרק אתה יכול להרגיש. עם מה שמשאיר אותך לבד לפעמים. עם מה שאתה רוצה להתחבר ולא תמיד מצליח.