הדילמה שלא נגמרת: לפנות או לא לפנות להכרה בנכות נפשית ממשרד הביטחון?

אתה בוודאי מכיר את ההוא, שהעברתם ביחד ימים ולילות בצבא. אתה בטח גם זוכר את הרגעים הבלתי נסבלים, שצרבו לך את התודעה לתמיד. אתה כמובן שמעת ממנו, איך הוא הולך כבר שנים לטיפול רגשי ולא נמאס לו.

הבנת, שהוא יכול לעבוד במשרה חלקית, כי הוא קיבל הכרה בנכות נפשית ממשרד הביטחון. נכון, יש לו גם קצבה ועוד צ'ופרים. אבל אתה גם אלוף הפירגון והתמיכה. כן, כמו בשירות המבצעי. בדיוק כמו שידעת להיכנס אז מתחת לאלונקה.

אתה זוכר איך היית נבוך, כשהוא הציע לך ללכת איתו להגיש את הטפסים. נשתלת מרוב בושה, רק בשבילו. היית קרוב לעלות על האוטובוס, אבל… היה לך ברור שהוא ייסע לבד. כי הוא זה הוא, ואתה זה אתה. כמו תמיד. דומים, אבל כל כך שונים.

אתה מתמודד כל יום עם מחשבות, פחדים לא מוסברים, ריחות שתוקפים, מראות פולשניים וקולות שמקפיצים אותך לתקרה. כן, גם כשאתה הולך ברחוב. הבטן שמתכווצת והסיוטים שלא נותנים לך מנוח, נהיו חלק משגרת החיים. חלק, שהיית כל כך רוצה, שיפחית מהעוצמה ומהתדירות.

אבל לא. אתה לא יכול. זה פשוט לא אתה.

אבל למה לא, בעצם?

האם להישאר לבד עם הסבל של תגובות הקרב?

זו דילמה קשה ולא נגמרת. היא מתחילה עם המידע שיש אפשרות לבקש הכרה, או עזרה ומתעצמת ככל שהזמן עובר והמחירים עולים. הריבית עולה משנה לשנה והמחירים האישיים, עולים ביחד איתה.

יכול להיות, שמה שמעצים את הדילמה הוא, שבקשת עזרה והכרה, היא בניגוד גמור למי שאתה ולמה שאתה מאמין בו. הדילמה יכולה להיות גם הקושי הבלתי נסבל להרגיש חולשה. היא כעט תמיד מלווה בבושה וגם באשמה.

בושה אולי סביב מחשבה שאתה לא מצליח להתמודד בעצמך עם תגובות הקרב, או כל שם אחר שאתה רוצה לתת ל"מתנות" מהשירות המבצעי. אשמה אולי על ההיזכרות בכמה חלש הרגשת במהלך הפעילות המבצעית והרגשת שאתה לא מספיק טוב ותומך באחרים.

עברת דברים קשים. את חלקם, לא שיתפת עם אף אחד. זו בחירה מובנת, אישית והיא אך ורק שלך. את ההשפעות על הקשרים הבין אישיים אתה מכיר וגם משלם את המחיר. אני חושב שזו בדיוק הזכות, העצמאות והחוזקה שלך.

לבחור. לנווט את חייך כפי שאתה מאמין ובוחר, מתוך חופש של בחירה. אבל מה קורה לחופש הבחירה שלך, אם אתה מנסה לשמור על הזהות האישית והגברית שלך בכל מחיר?

איך תוכל לחשב מסלול מחדש, גם אם בסוף החישוב, תגיע למסקנה שהיעד נשאר זהה? במילים אחרות, אולי היעד הוא לא נקודת ציון, אלא תהליך. גם זו אפשרות.

היעד כתהליך, פירושו שהניווט יתבסס על תהליך, שיוביל להפחתת המחירים האישיים, להקלה בסימפטומים וליציבות נפשית וכלכלית.

מכשיר הניווט לא תוכנן להשתמש בתהליך כיעד. אבל אנחנו, בני האדם, בהחלט בנויים לכך. לאן היית רוצה לנווט את החיים שלך?

בקשת עזרה, יכולה להיות עוצמה מסוג חדש

החשש לבקש הכרה בנכות נפשית, בטח נטוע לך עמוק בלב, בריאות ובברכיים. המחשבה על זה, מאיצה את הדופק, מרוקנת את האוויר מהריאות וגורמת לפיק ברכיים. הידיים מזיעות וסיוטי הלילה מתגברים.

במהלך הפעילות המבצעית, התמודדת עם פחדים מטורפים, עם איום על החיים שלך ושל אחרים. התמודדת עם מצבים, שבמהותם הם "הליכה על הקצה". כל הגבריות שלך, הייתה צריכה להתגייס באופן האישי וגם בעבודת הצוות עם שאר החיילים.

כולם נפצעו בנפשם. אדם לא יכול לעבור מצבי דחק כל כך קיצוניים, מבלי להרגיש רגשות קשים בעוצמות שלא ניתן להכיל. כולם נושאים איתם פחדים, שדים וסיוטים, שרודפים אותם כל הזמן. חלקם מדברים, חלקם משתפים וחלקם, כמוך, שותקים. מתמודדים לבד.

זה בסדר. כל אחד מכיר את עצמו ובוחר את הבחירות שלו.

להתלבט, לחשוב ולהרגיש זה מעולה. לבקש עזרה, או להתלבט אם לבקש אותה, זו הפגנה של אומץ לב ושל נחישות. אומץ לב, בדומה לזה שהפגנת בפעולות המבצעיות שהשתתפת בהן. הכוח הוא ביטוי של רצון פנימי, נפשי ורגשי. הוא לא כוח פיזי, שנדרש להפעיל.

בקשת עזרה, היא עוצמה. היא להסתכל ללבן של העיניים של עצמך ולפגוש את החולשה ואת הפגיעות. תראה כמה אומץ ונחישות נדרשים, בשביל לראות לעצמך את הלבן של העיניים. כן, כמו לעמוד מול המראה ולא להסית את המבט. באומץ ובנחישות. כמו בקרב.

לתת תוקף לפגיעות ולחולשה, זו דרך להרגיש עצמאות וגם חופש. לראות נקודת פתיחה למהלך חדש ולא דרך ללא מוצא, כפי שהייתה עד עכשיו. להכיר בחולשה יכולה להיות מקפצה להתייעץ ולהתלבט, למשל בטיפול אישי.

לקבל את ההחלטה הכי טובה שיכולה להתאים למי שאתה היום ולמי שאתה רצה להיות בעתיד.

האם לפנות לקבל הכרה ממשרד הביטחון?

רק המחשבה על האפשרות לפנייה לבקש הכרה בנכות נפשית, יכולה להיות כואבת, לא פחות מהסימפטומים עצמם. אז מה הואילו חכמים בתקנתם?

הדילמה מתעוררת גם הבוננות על  החיים של חברים לשירות הצבאי, בסדיר ובמילואים. להתבונן על החברים, שבחרו לבקש הכרה וגם הצליחו במשימה. ההתבוננות בהם, מראה מצד אחד את היתרונות של ההכרה כמו עזרה נפשית וכלכלית להם ולבני משפחותיהם.

מצד שני, ההתבוננות מראה גם את המחיר של הוויתור על בפרטיות, חשיפת החולשות ואולי גם מעוררת תחושות של תלות. תחושות קשות אלה, יכולות להתעורר, כבר מההתבוננות בהם. יש הרבה לוחמים שמרגישים, שהפנייה להכרה בנכות נפשית, היא בעצם תעודת הכשר לחסרונות ולכישלונות שלהם.

אולי, גם אתה מרגיש משהו דומה. למשל, לא מספיק שאתה מרגיש ומתמודד עם החולשות ועם הכישלונות שלך, אתה בטח לא צריך גם למסגר ולתלות אותם על הקיר. שכל מי שנכנס לבית שלך, יוכל לראות וגם להגיב. שיתחיל לרחם עליך ולהתייחס אליך כמו אל חפץ שביר ופגום.

אני רוצה להציע, שפניה להכרה ממשרד הביטחון, יכולה להיתפס גם באור חיובי. היום, הסביבה הרבה יותר מכירה ואפילו קצת מבינה משהו על תגובות קרב. המלחמה של השביעי באוקטובר, הפגישה גם את העורף, עם חשיפה חלקית לתחושה של הימצאות בזירה מבצעית.

יש הרבה יתרונות ואופק לשיפור החיים, עם קבלת ההכרה ממשרד הביטחון. אבל, התהליך לפעמים לא מביא להכרה, או לא עומד בציפיות ואז צריך להתמודד עם ההשלכות של האכזבה ושל תחושות הכישלון.

בגלל המורכבות וההשלכות של הדילמה, אני ממליץ לפנות לעזרה מקצועית. פנייה שהיא דיסקרטית ויכולה לאפשר לך להתלבט, גם תוך כדי מבט ללבן של העיניים שלך. לאזור אומץ ונחישות, לשקול את ההשלכות לכאן ולכאן ולקבל אחריות על כל בחירה, שהיא כולה שלך.

פנייה להכרה ממשרד הביטחון היא תהליך ולא צעד סופי. היא מסלול שאפשר להתחיל אותו בהדרגה ולבדוק בכל שלב מה אתה מרגיש ומה תהיה הבחירה הכי טובה. אפשר להתחיל בבירור מידע ולימוד של הנושא, באמצעות האתר של המשרד הביטחון.

אפשר ליצור קשר עם מתנדבים בעמותות שונות, שהקימו לוחמים שעברו את התהליך בעצמם וללמוד מהניסיון שלהם. התהליך הוא לקחת שליטה על החיים, עם היד על הדופק. לבדוק כמה המשא כבד ומה יכול להקל עליך. איך לשדרג את איכות החיים שלך.