לנקות את השולחן: איך לשקם את מערכות היחסים עם ההורים, גם בגיל 40+

אמירה עממית אומרת: "מה שהיה הוא מה שיהיה…" אני אומר: מה שהיה, לא מעיד בהכרח על מה שיהיה. במיוחד כשמדובר במערכות יחסים, עתיקות ככל שתהיינה.

מערכות יחסים בין בוגרים, לבין הוריהם, הן דינאמיות. זאת, למרות ש"ילדים" בני 40+, מתייחסים להוריהם לרוב בשתי נקודות מבט. האחת היא הראשונית: מבט של ילד/ה לעבר ההורים. השנייה: מבט של אדם בוגר, מול הוריו.

נקודת המבט הילדית, היא הדומיננטית והטבעית. במהלך החיים הבוגרים, כשמערכות יחסים בין "הילדים הבוגרים" לבין הוריהם הן טעונות, אולי פוגעניות וקשות, יש רצון להפסיק את הפגיעות ואת הסבל.

הרצון יכול להיות מצד "הילדים", מצד ההורים או משני הצדדים. אפשרויות נוספות הן שפרט או יותר מקבוצת "הילדים" רוצה לשנות את מערכות היחסים ואילו "ילדים אחרים, אינם רואים בכך טעם, או שאינם מעוניינים בקונפליקט הצפוי, להערכתם.

לצורך אמונה ויציאה לפעולה לשינוי מערכות יחסים קשות בין "ילדים" בוגרים לביו הוריהם, צריך לגייס גם את נקודת המבט הבוגרת. זו, שיכולה לעשות אינטגרציה בין נקודת המבט הילדית, לזו הבוגרת.

מערכות יחסים קשות בין הורים לילדיהם

אולי אחד הדברים שקשה לאפיין, הוא מערכות יחסים רב דוריות. למשל, מה היא ההגדרה של קשר לא בריא עם אמא ו/או עם אבא? האם ההגדרה צריכה להיות באמצעות זווית הראייה של הילד, של ההורה, או של שניהם?

אני רוצה להניח קו ברור, שגם הוא קשה לאפיון והוא: יחסים אלימים. אלימות פיסית, היא חד משמעות וברורה. לעומתה, שאר סוגי האלימות יכולים להיות אכזריים כמו גילוי עריות ופגיעות מיניות במשפחה. אבל, הן מתרחשות בעולם הסוד וההסתרה.

אלימות רגשית, כלכלית, רוחנית והתעללות לסוגיה, יותר קשה להגדיר ולהמשיג, במהלך התרחשותן. הרבה אנשים יכולים להמשיג לעצמם את מערכות היחסים, במודלים של אלימות והתעללות, רק בבגרותם.

גם אם במהלך גילאי הילדות וההתבגרות הסבל הוא קשה מנשוא, לא תמיד תהיה דמות בוגרת, שתוכל להמשיג את אופי מערכת היחסים. סבל מתמשך, ללא המשגה וללא אופק, מלמד את הילד או את הילדה, שאופי היחסים הוא נצחי, קשוח ולכן בלתי ניתן לשינוי.

אחד האתגרים של יציאה לעצמאות מבית ההורים, הוא להסתכל על מערכת היחסים מבפנים, אבל גם מבחוץ. להצליח, אפילו לרגע, לראות את עצמך מבחוץ. להקשיב לרגשות הקשים, לסבל וגם לתקווה שיכול להיות אחרת.

מערכות יחסים בין הורים לילדים, יכולות להיות קשות ומהולות בסבל, גם אם הן לא מתאפיינות באלימות ובהתעללות. דינמיקה של יחסים, יכולה להיות פוגענית, גם כשהיא לא אלימה על פי ההגדרות השונות.

למשל זלזול עקבי של הורה בילד, או לחילופין זלול ויחס פוגעני ומתמשך בין מתבגר להוריו, יכולים להיות מצע לדינמיקה הרסנית בין הורים לילדיהם. היחסים יכולים להתקבע ולשמור על אותם הדפוסים, גם כש"הילדים" בעצמם הורים והקימו חיים שלמים בזכות עצמם.

מפגש טיפולי לשינוי היחסים בין "ילדים" בוגרים להורים

יוזמה לשימוש בטיפול משפחתי, לקדם שינוי בדינמיקה, יכולה להגיע מכל אחד מבני המשפחה. יחד עם זאת, היעתרות לבקשה כזו, היא לרוב טעונה ומלווה בפחדים, מצד מי שהוזמן אליה. יחד עם זאת, ההזמנה יכולה לנטוע תקווה ומוטיבציה, לשינוי היחסים.

טיפול משפחתי יכול להיות הורה ובן/בת, או כל הרכב אחר. למשל זוג הורים עם אחות אחת מתוך ארבעה אחאים. או שני אחים עם הורה אחד וגם שני אחים, ללא הורים. זכיתי לטפל בהרכבים שונים והניסיון לימד אותי להיות גמיש, לכל צירוף אפשרי.

אחד המאפיינים של טיפול משפחתי בבגרות, הוא עומס של רגשות קשים במהלך מפגש. מאמץ בבגרות, להיזכר בפגיעות שהתרחשו לפני 20, 30 ויותר שנים, הוא לעיתים קשה מנשוא וגם הכרחי. אין קיצורי דרך ולכן חשוב לתת תוקף לפגיעות, שהן לרוב הדדיות.

מפגש טיפולי, חשוב שייתן במה לכל אחד מהמשתתפים, גם אם צריך להקדיש מפגש שלם לכל אחד. יש מניסיוני, חשיבות רבה לנוכחות של המשתתפים, גם כשהמפגש מוקדש לאחד מחברי המשפחה. זו הזדמנות להכיר במבט אחר ולתת עדות לסיפור, שנוצר במהלך המפגש.

התהליך הטיפולי מתבסס על התמקדות בצמתים ונקודות מפתח ביחסים. זה יכול להיות סביב משבר שגרם לנתק או לריחוק שנמשך עד היום. זה יכול להיות אירוע בו חלה התקרבות, גם אם לתקופה קצרה, שאחריה המשיך הקשר להיות קשה ומרוחק.

המטרה צריכה להיות מוגדרת במפגש הראשון, בשביל שכל המשתתפים יוכלו להתארגן באופן רגשי לעבודה האישית והמשותפת. אפשר לשנות את המטרה ולהוסיף מטרות אחרות על ידי משתתפים אחרים, במהלך הטיפול.

טיפול משפחתי בבגרות, הוא אינטנסיבי, יחסית מהיר ומשלב בין עבר, הווה ועתיד. העבודה המשותפת חייבת לפעמים לפתוח פצעים חשופים, שלא יכולים להגליד, אבל גם כאלה שלא קיבלו אפשרות לרפא אותם.

המפגשים, יכולים לאתר את אותם הפצעים, להביא אותם לקידמת הבמה ולבקש את הריפוי הנכסף.

תוצאות אפשריות מעבודה משותפת

אנחנו בעולם ממוקד תוצאות, מהיר וענייני. למדתי, שתוצאות של טיפול משפחתי, הן צנועות ובעיקר ממוקדות לעבר העתיד.

אחת התוצאות הנפוצות היא, למידה, הכרה והבנה של מערכת היחסים, של המשתתפים בטיפול. זו נשמעת אולי אמירה אמורפית. אני יכול להתחבר אליה. מצד שני, בדרך כלל, משפחות חיות את מערכות היחסים, מבלי להיות במודעות אליהן.

תוצאה של הכרות והכרה במצב היחסים, היא משמעותית. היא נותנת כלים לכל המשתתפים להתמקם במערכת, להביא את ההשקפה האישית ואת הרגישות. תוצאה כזו יכולה להיות, שאמא ובן בוגר, יכירו בכך שהם בקשר מרוחק, בגלל ששניהם נמנעים להיות הצד היוזם והמחזר.

התוצאה יכולה להניב שינוי ביחסים. שינוי בו גם האמא וגם הבן נרתמים ליזום שיחות, מפגשים וקירבה. תוצר נוסף, הוא לממש היכרות מחודשת בבגרות. הן הבן והן האמא יכולים לצאת למסע של היכרות ודרכו לבנות מערכת יחסים קרובה ובטוחה.

מטרה שיכולה להתגשם, היא חידוש קשר. למשל שני אחים שניתקו את הקשר, או שנמצאים במערכת יחסים דיפלומטית. כזו שמגיעים לאירועים משפחתיים, אומרים דברי נימוס, אבל אין באמת קשר ישיר וקרוב.

טיפול משפחתי, יכול לאתר את השלב בו היחסים התקררו, הובילו למצב "דיפלומטי" ולברר מה קרה שם. הטיפול יכול לפתוח שיחות ישירות, כנות וכואבות, על שיבוש מערכת היחסים. בנוסף, הוא יכול לעזור לשני האחים לברר ביחד, איזו מערכת יחסים כל אחד מהם רוצה ולחפש דרכים ליישם זאת ביחד.

התוצאות יכולות להיות רבות ומגוונות. יש טיפולים שכמעט לא מצליחים להביא להשגת המטרה או המטרות שהוצבו. אבל, כל טיפול יכול להביא להיכרות עמוקה ובוגרת יותר. גם אם ההבנה המשותפת היא, שלא ניתן להשיג את המטרה המוצהרת.

עצם המאמץ המשותף, הוא הישג שעומד בפני עצמו.