איך להתמודד בבגרות עם טראומות מתקופת הילדות?

החיים הם כמו קו דו ממדי, שמשתנה לקו תלת ממדי, חד ממדי וכן הלאה. תפיסה של אירוע משתנה והיא אינה עקבית. אם למשל  עברתי תאונת דרכים בה נפצעתי כשהייתי בן עשר, כשאגיע לגיל 11, התאונה תובן ותורגש בצורה מסוימת. בגיל 21, הדבר יהיה שונה ובגיל 51, אחר לגמרי.

יחד עם זאת, גם בגיל 51, תהינה השפעות על החיים, מתאונת הדרכים שעברתי בגיל עשר. האם יהיה ההבדל של איכות ומשמעות החיים שלי בדרך בה אוכל להתמודד ולעבד את התאונה במהלך החיים? התשובה שלי היא חד משמעית. היא כן.

מה תהינה איכות ומשמעות החיים, עם או בלי עיבוד הטראומה בילדות? אין לי אפשרות לנבא. יש לי לעומת זאת יכולת לשפוך אור על שתי האפשרויות.

טראומת ילדות שלא קיבלו מענה

באופן טבעי וגם לא טבעי, ילדות וילדים עוברים טראומות. חלקן אפשר לכנות טבעיות כמו נפילה שגרמה לפציעה משמעותית, כמעט טביעה בבריכה או בים, אסונות טבע ועוד.

טראומות לא טבעיות הן בין השאר כאלה הנגרמות על ידי בני אדם כמו התעללות מינית, התעללות, פיגועי טרור, מלחמות, פשע ועוד. טראומות אלה, לרוב משאירות הרס וחורבן נפשי, שאפשר לרפא ולשקם.

אני יכול להניח בפשטות את המשפט הבא: בטראומה לא מעובדת, הדגש הוא על מה שלא נעשה מהסביבה הבוגרת כלפי הילד או הילדה. בניסוח אחר הייתי מדגיש שהסביבה שאמורה הייתה לעזור, לסייע, לתמוך ולשקם את האירוע או האירועים הטראומטיים, כנראה לא עשתה זאת בצורה המיטבית.

אין כאן כוונה מצידי לייצר כתבי אישום, אלא לציין את המובן מאיליו, שלא הייתה התערבות מספקת. סביבה בוגרת היא בין השאר הורים, חברים של המשפחה וגורמים במסגרות החינוך. במידה והגורמים הלו פעלו במינימום ההכרחי, לא הצליחו לזהות ו/או לא ידעו ולא הבינו במה מדובר, טראומות הילדות לא קיבלו מענה.

בנוסף, טראומות כמו פגיעה מינית והתעללות שנעשות בהסתר, לפעמים הסביבה הבוגרת מכחישה או לא יודעת על קיומה.

אני רוצה להעלות את המודעות על שוני מסוים בין טראומות גלויות באופן טבעי, לבין טראומות סמויות או "לא לגיטימיות לכאורה". אסונות טבע, מלחמות, פיגועים ותאונות, בדרך כלל יוצרים טראומה גלויה לציבור.

למשל רכב שנסחף בשיטפון חורף במדבר ונוסעי המשפחה ניצלו. גורם הטראומה של הילדים שהיו ברכב, הוא גלוי וגל לגיטימי. הסיבה לטראומה וההשלכות שלה, מקבלות משוב חיובי ומענה מהיר ככל האפשר, כמו בדוגמה זו.

 לעומת זאת נפגע/ת גילוי עריות צריך/ה להתמודד לגמרי לבד עם האסון האישי, לרוב ללא קבלת עזרה במהלך הפגיעה וגם לאחר שהיא נפסקת. הלגיטימציה החברתית לפגיעה, לטראומות ולהשלכותיה, אינה מובנת מאליה. לרוב, המסרים הם שליליים, כלפי נפגע/ת הטראומה.

לאחר דגשים אלה, אני רוצה לסכם, שלמעשה טראומות שלא קיבלו הכרה מספקת, הכלה נאותה ותוקף על עצם קיומן, משאירות אותן פעילות וכואבות. הסימפטומים הפוסט-טראומטיים פעילים בעוצמה משתנה לאורך החיים. הדבר כרוך במחיר רגשי, נפשי וגופני.

המחיר הוא גם חברתי. הוא משפיע על טיבם של יחסים בין אישיים כמו זוגיות, הורות, חברות, תעסוקה ועוד.

טראומת ילדות שלא עברה עיבוד

קשה ככל שתהיה ההתמודדות עם טראומות ילדות, יש להן "חיים משלהן". חיים אלו, משפיעים על ההתפתחות הנפשית, הרגשית, החברתית וגם הפיסית. טראומות יכולות להתבטא גם בתופעות פוסט-טראומטיות, אבל לא בהכרח.

אני רוצה למקד את העדשה, על ציר אפשרי של התפתחות מגיל הילדות, לגילאי הבגרות. זאת, כשהנפש מתמודדת עם טראומה או טראומות שלא זכו לתוקף, להכרה ולעיבוד.

העדשה עוקבת אחר דמות, שחלק ממה שמעצב את ההתפתחות שלה, היא ההתמודדות עם חוויות אנושיות קשות. לרוב לבד, לרוב ללא תוקף על עצם הפגיעה ולרוב ללא מודעות מלאה שיש השלכות להתמודדות קשה ומפרכת זו.

הסרט יעקוב ויראה כיצד ההתמודדות, יכולה לעצב החלטות ובחירות. למשל בתחומי עניין, לימודים, קריירה, זוגיות, משפחה וחיי חברה. ההתמודדות יכולה לתת ביטוי בהתנהגויות קיצוניות כמו הצטיינות בתחום מסוים והימנעות בתחום אחר. כל אלה, ללא הסבר הנראה לעין העדשה.

בכוונה אינני ממקד את המאמר לטראומה מסוג זה או אחר. חשוב לי להתייחס לסוגייה כשלמה, כמהות וכאיכות. כל אלה, כדי שאפשר יהיה ללמוד מהן. שהאדם המתבונן בסרט של עצמו, יוכל לשבץ את הטראומה במהלך הסרט ולחבר את הקרעים בזהירות.

חשוב לקחת בחשבון, שהתמודדות שמתרחשת לבד, ללא תמיכה וללא תוקף, היא מתישה. התמודדות יכולה להתבטא גם בהתעלמות מהכאב ומההשלכות שלו. דבר שעלול לנתק את האדם מחלקים שלו עצמו, שזקוקים לביטוי ולהכרה.

התמודדות בבגרות עם עיבוד של הטראומה מהילדות

איחוי הקרעים, יכול להתבטא בהיזכרות בטראומת ילדות בבגרות. לתת לה פשר בשפת הבגרות, עם התבוננות על גיל הילדות. לרוב, כמתרחשת היזכרות כזו בבגרות, יש כלים וניסיון חיים, שיובילו לשיתוף בהיזכרות.

טראומת ילדות שנישאה לבד כל החיים, יכולה להיחוות באופן אחר, כשאדם נוסף יודע עליה ומביע תמיכה ואמפתיה. גם אם היא לא סופרה מעולם, תהליך הגילוי הוא בעל איכויות של ריפוי.

פגשתי בניסיוני הטיפולי, אנשים רבים שרצו בכל מאודם לשתף בבגרות אודות טראומות מהילדות. אנשים ששאפו לאיכות חיים טובה יותר עם עצמם, בזוגיות שלהם, בחיי המשפחה והקריירה.

אין זה קל וגם לא חסר כאב לפתוח פצעים מהעבר. פתיחתם מחייה אותם מחדש ומעלה אותם לפני השטח. לפעמים, שיחות מעין אלה מפגישות בנוכחות מלאה את הכאב ואת תחושת הבדידות שמזווגת לטראומה.

יחד עם זאת, שיתוף ועיבוד של הכאב וההתמודדות, יכול לייצר סיפור אחר. סיפור שונה. שלם יותר, עדכני יותר ואולי גם אופטימי.

טראומות ילדות שעברו עיבוד בבגרות, לרוב יכולות להוביל לשינויים מבורכים במערכות יחסים. העיבוד יכול לעזור לעצב את הבחירות בהווה ובעתיד, כך שהן תגענה ממקום של ריפוי ושל החלמה.