הילדים יצאו מהבית, מה הם לקחו איתם מהיחסים?
מכירים את האמירות מסוג "נו טוב, מה הטעם לפתוח פצעים ישנים מהעבר…" או "מה שהיה היה, לא רוצה סתם להרגיש את הכאב." מעגל החיים מייצר דינמיקות משל עצמו. רובן "עוברות על ידינו", אבל בעצם הן עוברות דרכנו ונשארות איתנו לשארית ימי חיינו. זכורה לי שאלה בסגנון: "איפה מלמדים מה זה להיות ילד, איך להיות הורה ומה המשמעות לטפל בהורים מזדקנים. איפה מלמדים את הדברים הכי חשובים?" התשובה העצובה, שלא במערכת החינוך. התשובה הקשה יותר היא, שהלמידה היא לרוב באמצעות התנסות שאינה מלווה בהסבר ממוקד ומדוייק כלומר, סמוך להתרחשויות. ולמה אני מתכוון? פשוטו כמשמעו. נסו להיזכר בזיכרון הראשון של חייכם. מי היה שם? האם ניתן הסבר כלשהו לזיכרון? קשה, נכון? נעשה ניסיון נוסף. תוך כדי קריאת המשפט הקודם, או בסמוך לתרגיל ייתכן ועלה זיכרון אחר. היצמדו אליו. מה הייתה הסיטואציה? מי היו הדמויות? האם קיבלתם הסבר לאחר ההתרחשות? למה אני שואל? מאחר ואם עלה זיכרון מוקדם מהחיים, הרי שיש לזיכרון משמעות, גם אם המשמעות אינה נגישה לך כרגע. וממרום שנותייך, האם יש לך אפשרות להסביר לעצמך עד הסוף את הסיטואציה? האם יש בה מקטעים שאינם ברצף? האם עולות שאלות שאין לך מידע שיכול להסביר את ההקשרים? קרוב לוודאי שחסר לך מידע. קרוב לוודאי שלא סתם חסר לך מידע, אלא שהמידע נמנע ממך במכוון. ואם לקשור בין הדברים, ילדים לוקחים איתם את דפוסי מערכות היחסים במשפחה, בצורה לא מודעת ומשחזרים אותם. מה שיכול לעזור לך לא לשחזר את מה שחווית בבית הוא, לזהות את הדפוסים ההרסניים, לעשות איתם הכרות ולהבין את ההשלכות ההרסניות שהיו לדפוסים עליך. בנוסף, לזהות את הדפוסים המיטיבים שעזרו לך בחיים ולשכלל אותם. כן, גם להעניק אותם הלאה, לדור הבא.
העברה בין דורית והשלכותיה
התרגיל שהצעתי, מאפשר הצצה לעולם ההעברה הבין דורית. השם נשמע מפוצץ… אך למעשה, מדובר בתהליך שקט, סמוי ולא מודע. מדוע אני מניח שהתהליך אינו מודע. ההסבר הוא פשוט, מדד הכוונה. האם יש לך כוונה מודעת להזיק ולפגוע בהוריך, בילדיך, בחבריך, בעמיתייך ועוד? אם כן, נצטרך להתייחס לכך במאמר אחר. בהנחה שלא, שהכוונה שלך היא פשוטה וטהורה להיטיב עם הקרובים אליך, הרי לא תהיה היתכנות למעשה ולאמירה מכוונים שיפגעו ביקרים לך. יחד עם זאת, המציאות מראה, כי זה לא אנושי להצליח לא לעשות מעשה מזיק ולא לנקוט באמירות פוגעניות לאנשים הקרובים לי ביותר. מדוע אני נכשל? מדוע איני מצליח לעשות את הדבר הפשוט ביותר לכאורה, להיות ביחסים מיטיבים? כאן באה התשובה הקשה והמעיקה, היחסים שלמדתי בילדותי, מהדמויות הקרובות ביותר, צרובים עמוק בתוכי והם מייצרים תפיסות ותגובות לא מודעות. בואו נעשה תרגיל נוסף. קחו דף ריק. בנו עץ משפחה הבנוי מההורים, ציירו ענפים של ההורים שלהם, האחים והאחיות שלהם, הילדים, הנכדים וכל מה שידוע לכם. עכשיו, פשוט נסו למפות את מערכות היחסים: גירושין, ניתוקי קשר (לא מדברים ביניהם), קשרים חמים, קשרים קורקטיים, קשרים קרים. האם משהו מהמפה מופיע גם בשדרת היחסים שלך ושל האחים והאחיות? נסו לעשות מפה גם של משפחת המוצא של בן/בת הזוג. מה מצאת? האם יש דפוסים דומים גם אצל המשפחה של בן/בת הזוג? למפת היחסים במשפחה קוראים בשפה המקצועית ג'נוגרם. מטרתה היא לזהות באמצעות עובדות, את דפוסי היחסים הבלתי מודעים העוברים מדור לדור. ההשלכה הכי משמעותית לדעתי היא, שלמרות שיש לי כונה טהורה להיטיב עם הקרובים אלי, אני משחזר דפוסים לא מודעים של משפחתי ובפועל, מצליח לפגוע ולהזיק. מנגד, בתמונת מראה אני מצליח גם להיטיב, בהתאמה. כאן אדגיש כי עיקר העבודה היא על הכשלים, מאחר ועם ההצלחות אני רגוע. כלומר, חשוב לתת תוקף להצלחות, ללמוד מהן ולשפר.
למה להתחיל טיפול משפחתי בגיל מבוגר?
טיפול משפחתי לרוב מיוחס לטיפול הכולל זוג הורים עם ילדיהם בגיל הילדות וההתבגרות. אני מציע לשדרג את הטיפול המשפחתי ולקיים אותו במתכונת של הורים מבוגרים, עם ילדיהם הבוגרים. ילדים, שכיום חלקם כבר הורים בעצמם. לרוב, הנטייה היא להשאיר את פצעי העבר ולקוות שהם ייעלמו. למעשה, כל פצע שהפסיק לדמם, מותיר אחריו צלקות. מכירים את התחושה כמה קשה לשאת צלקת על הפנים? לא שהיא כואבת יותר מצלקת במפשעה. אלא, שהיא גלויה ולא ניתן להתעלם ממנה. תמיד יהיה מישהו אמיץ/חצוף/לא רגיש מספיק, שישאל מאיפה קיבלת את הצלקת. את זו שבמפשעה אף אחד לא רואה חוץ מהשותף/ה האינטימי/ת. יש לשער שאת הפצעים והצלקות הגלויים, חברי המשפחה למדו "להסתגל" אליהם ולתת הסברים "לא כואבים" לעצמם ולסביבה. יש לשער, שאת הפצעים הסמויים בני המשפחה לא דיברו עליהם, לא נתנו הסבר ולכן הפצעים ממשיכים לכאוב. הפצעים מתעוררים במפגשים משפחתיים ואז משחזרים את הפגיעה שוב ושוב, כל אחד עם עצמו. כך, ללא הסבר, ללא אפשרות לבקש סליחה, ללא אפשרות לעשות תשובה ובעיקר להישאר בחוסר אונים. טיפול זוגי, אפשר לעשות בכל גיל ובכל שלב של הזוגיות. כך גם ניתן להיכנס לטיפול אישי או טיפול פרטני בכל שלב בחיים. מנגד, טיפול משפחתי תלוי במעגל החיים. יכול להיות שחס וחלילה מישהו מבני המשפחה הלך לעולמו, או עזב את הארץ. לכן, חשוב להתנסות בטיפול משפחתי כשהילדים נמצאים בסביבה וגם ההורים.
מה מהות הטיפול המשפחתי בגיל מבוגר?
מניסיוני, המטרה הראשונה בתהליך הטיפול היא, שיפור היחסים בין כל בני המשפחה. המטרה השנייה, היא לעזור לילדים (הבוגרים בשלב זה של חייהם) לקיים מערכות יחסים זוגיות והוריות מיטיבות. מדוע הצבתי את שיפור היחסים כמטרה הראשונה? מאחר וההזדמנות המופלאה של טיפול משפחתי, היא היכולת לשאול שאלות ישירות שלעולם לא נשאלו. האפשרות להסתקרן ולהכיר את המשמעויות מאחורי האמירות והמעשים של ההורים. המשמעות שלא הייתה מובנת עד הטיפול, כי לעולם לא הייתה הזדמנות לדבר על הפצעים במקום מוגן באמצעות גורם שלישי. המטפל, יכול לשמור מפגיעה חוזרת בחדר. זאת, מאחר והנטייה הטבעית היא, להטיח האשמות וניסיון להישמע ולהיראות. כמטפל, אני מצביע מראש על הנטייה ומבקש לנהוג ברגישות ובעדינות בהתבטאויות בחדר. התהליך הראשון של הטיפול הוא בירור מערכות היחסים בין כל המשתתפים וניסיון לתת עדות, תוקף, משמעות וסליחה בין כל אחד ואחת מהמשתתפים. פעמים רבות, ישנם נתקים, בהם חלק מבני המשפחה אינם נמצאים כלל ביחסים ובטיפול ניתן לנסות ולחדש את הקשר. בהמשך, כשהיחסים נמצאים במקום אחר, ניתן לעבוד ביחד על שאלות של זוגיות והורות. ניתן להיעזר בהורים לחדד ולהבין כיצד הם פגעו בילדים מבלי להתכוון. ניתן ללמוד ולהבין ממה הילדים חוששים מעצמם ביחסים הזוגיים. מה מפחיד אותם מול הילדים שלהם? מה מפחיד אותם מול בני הזוג? מה ניתן לזהות כהעברה בין דורית לא מודעת ומה ניתן לתקן. היופי של השלב השני של הטיפול, שהוא מאופיין באמירות זהירות. באמירות המכוונות לעזור, להיטיב וללמד. לרוב, אשמה ובושה אינן מנהלות את השיחה בשלב השני, דבר המאפיין את השלב הראשון של הטיפול. ישנה בעיקר סקרנות ויצירתיות של המשתתפים בניסיון יצירתי ואמיץ לשינוי ולשיפור איכות החיים שלהם ושל הקרובים להם. כן, אני אומר שנדרש אומץ להיכנס לתהליך להשלים אותו.