בכל מקום שומעים שיש עוד אופציות. יחסים מונוגמיים, פוליגמיים, פוליאמוריה, יחסים גמישים, חילופי זוגות…. אני פוגש בטיפול זוגי שהשאלה על מהות היחסים, עולה הרבה בגלל "מה שהולך בחוץ". ריבוי העיסוק בגבולות היחסים בהקשר המיני, מכניסה לתוך הזוגיות את אופציות, גם היא כלל לא עלתה לפני כן. אצל רוב הזוגות, בתחילת הדרך ברירת המחדל היא זוגיות מונוגמית. אבל המציאות מראה, שבמהלך התפתחות הזוגיות, מה שנראה בתחילת הדרך, משתנה בהמשך. פגשתי במהלך השנים זוגות שאחד מבני הזוג, אין שום חשיבות למגדר, רצה לשנות את מהות היחסים ממונוגמיה, לאפשרות אחרת. איך הבקשה משפיעה על הזוגיות? מה מתעורר אצל בן הזוג שרוצה לשמר את המונוגמיה? איך אפשר להגיע להבנה ולהסכמה?
מה זו מונוגמיה ולמה היא לרוב ברירת המחדל של היחסים?
על פי וויקיפדיה: "מונוגמיה (מיוונית – מוֹנוֹ = יחיד, גַמוֹס = נישואין), הוא מצב שבו בעל חיים או אדם שומר אמונים לבן זוג אחד ואינו מקיים יחסי מין עם פרטנרים אחרים במקביל. המצב ההפוך בו ליחיד ישנם מספר פרטנרים נקרא פוליגמיה."
זו המורשת עליה כולנו גדלנו והתחנכנו. על פניו, ההגדרה מאוד פשוטה וקיום יחסים מונוגמיים משמעותו להישאר עם בן/בת הזוג ולקיים יחסי מין אך ורק איתו או איתה. למה מונוגמיה היא ברירת המחדל של רוב הזוגות, גם הצעירים? מאחר והיא המורשת הדתית והתרבותית עליה גדלנו ועליה התחנכנו. כמובן שניתן להתווכח על כך, אבל זו לא הנקודה העיקרית במאמר זה. מה שמשמעותי בהבנתי כמטפל זוגי, שמאחר וברירת המחדל בכניסה לזוגיות היא מונוגמיה, אותם גברים ונשים שתפיסת עולמם שונה, יתקשו להציג אותה בתחילת הדרך. כתוצאה מכך, הם יישאו בתוכם תסכול ומתח שיתגברו עם השנים. על מה מסתמכת האמירה שלי? היא מסתמכת על עדויות של גברים ושל שנים שפגשתי בטיפול זוגי. היום, כשהעולם המערבי בחלקו קורא תיגר על המונוגמיה, יש לגיטימציה מסוימת לקרוא תיגר על המונוגמיה כברירת המחדל לזוגיות.
איך אפשר להתמודד עם בקשה לפתיחת היחסים?
בקשה לפתיחת היחסים, מעלה לרוב תחושות קשות. עדויות של בני זוג שהוצע להם לפתוח את הזוגיות בצורה זו או אחרת, כמונוגמיה היא תפיסת עולמם, לרוב מגיבים בפחד. הפחד יכול להתעורר סביב חשש מבגידה של בן/בת הזוג שהציע לפתוח את היחסים. פחד שאני לא ראוי, כלומר שאם מציעים לי הצעה כזו, כנראה שבכלל לא מכירים אותי ושאני לא מוערך/ת. פחד משיתוק. פחד להסכים לפתיחת היחסים בגלל שאין לי יכולת לעכל את מה שעובר עלי וכתוצאה מכך באופן מיידי התגובה היא ריצוי. בטיפול זוגי, אפשר לדבר על עצם הצבת הבקשה ולברר ביחד מה המשמעות שלה. הצד שהציע לפתוח את היחסים יכול להסביר את עצמו. הצד השני יכול לבקש פסק זמן, על מנת לעכל את עצם הבקשה. אפשר לשתף ברגשות הקשים שמתעוררים כמו עלבון, עצב, בלבול ופחד. בטיפול, אני מנסה לעזור לבני הזוג להימנע מפגיעה חמורה ביחסים ולנסות להבין אחד את השנייה.
מה מדוייק בשבילי ועל מה להתעקש?
השאלה החשובה ביותר, היא לברר מה נכון לכל אחד. אני מתכוון לכך, שעבר זמן מהחוזה הראשוני של הזוגיות ופתאום אחד מהצדדים מערער על הנחת יסוד של היחסים. אני סבור, שעצם הצבת סימן שאלה על כל יסוד של מערכת היחסים, מעלה חרדה וחוסר ביטחון בזוגיות ובביטחון העצמי. הכרחי לדעתי, שאת שאלת המונוגמיה – כל אחד מבני הזוג חייב לברר עם עצמו בכנות ובאומץ. להתחבר לרגשות שהשאלה מעוררת ולהתחבר לתזמון שבו השאלה עולה במהלך הזוגיות. על מנת להתמודד עם הסוגיה צריך להעלות את ההצעה לשינוי היחסים מצד אחד ולתת תשובה לבקשה מצד שני. זוגיות טובה, היא כזו שיש בה גמישות להשמיע וגם לשמוע ערעור על יסודות הזוגיות. יחד עם זאת, זוגיות טובה יכולה להתקיים, אך ורק עם שני בני הזוג יכולים לשמוע ולהכיל את בן/בת הזוג. הגמישות, משמעותה אינה שהפתרון הוא פתיחת היחסים. הגמישות משמעה, שאפשר לשתף את בן/בת הזוג באמת שלי. בזוגיות טובה, הגמישות מאפשרת, נניח לצד שרוצה לשמר את המונוגמיה, להתעקש על יסוד זה בזוגיות ולקחת בחשבון ולכבד שהצד השני יידחה את הבקשה. זה גם ההבדל בין בקשה, לבין ציווי וכפיה. למה אני מתכוון? אני מתכוון לכך שהזוגיות התבססה על מונוגמיה. בקשה לשינוי ביסוד היחסים, צריכה לקחת בחשבון פגיעה עמוקה בבן/בת הזוג האחר. לכן, אני מזמין את מי שרוצה לאתגר את יסודות הזוגיות, להתבונן עליה ולחשוב האם הערעור מתאים ליחסים שנבנו. בהתאם להתבוננות, אפשר יהיה לקבל החלטה האם להציע לערער יסוד במערך הזוגיות.