חשבת בטח, לא פעם על השאלה. הרצת תסריטים בראש וגם ניסית להשוות בין בינוני, רע, גרוע, מזוויע עד בלתי נסבל. הסתכלת על זוגות מסביבך והבלבול הלך וגבר. פתאום, כשהזוגיות שלך מרגישה על הפנים, נראה שכולם חיים בסרט. מצד אחד, הזוגות האחרים יוצאים לבלות ומשדרים שהזוגיות שלהם פשוט מושלמת. מצד שני, לפעמים ראית את נשיכת השפתיים וראית איך היא מסמנת לו שיפסיק לדבר. כן, אז במפגש ההוא. נסעתם ביחד לחוף כמה זוגות, לשבור את השגרה. כשחזרת הביתה, נשברת. לא הצלחת לשחק את המשחק יותר. הרשית לעצמך להרגיש שלא טוב לך בזוגיות.
ההורות שלכם, קרובה למושלמת. תמיד יש הבנה ביניכם. תמיד הרגשת שהבחירה לא הייתה יכולה להיות יותר מוצלחת. בערב, כשהבית נרגע, שוב התיישבת על הספה עם סיפוק מההורות המשותפת. בהית בסדרה שניקתה לך את הראש. אבל שוב מצאת את עצמך לבד על הספה הגדולה. שוב ההצלחה של ההורות העלתה בך תחושת החמצה נוראית. שוב חלפה לה המחשבה המזעזעת, שגם אם היית נפרדת, ההורות הייתה נשארת מושלמת, אז אולי אין לך זוגיות?
אמרת לעצמך המון פעמים "אנחנו לא יודעים וגם לא צריכים לריב". אנחנו כמו שני אנשים שיודעים לסנכרן את הזוגיות באופן מושלם. מה שאפספס, יהיה מי שיתפוס. מה שיישמט, אני אחזיק. פעם, לפני הילדים, הייתם עושים טקס לפני השינה. כל אחד היה צריך לאחל משהו נעים לפני הכניסה למיטה. רציתם להיפרד מהיום שהיה, בתחושה טובה. פעם, אחרי הלידה הראשונה, הצעת שבשבת בבוקר תשבו ביחד על המרפסת. סתם כי התגעגעת ושמת לב ששניכם הרוסים מעייפות. אבל היום, הכל נראה כבר רחוק. התפקוד מעולה, אבל אין לך שום תשוקה להיפגש. יש שם בעיקר געגוע למה שהיה ושכבר כנראה לא יהיה לעולם.
מה מבדיל בין טוב לרע?
נזכרת לפני שבוע, בגירושים המתוקשרים של שני הסלבס. כל הראיונות בתקשורת, ניסו לשמוע שהייתה אלימות, שהייתה בגידה, שההורות הייתה חסרת אחריות, שההורים הסיתו, שהשכנים שמעו צעקות ומה לא. אצלך, בעיקר הבדידות בתוך הקשר גורמת לייאוש ממנו. אצלך, מה שמפריע הוא רק בתוכך, בלב ובראש.
לא היו מכות, מעולם לא היו צעקות ואף פעם לא היו ריבים. ככל שידוע לך, בגידה היא ממש לא הסיפור שלכם ואפילו יחסי המין עדיין מרגשים אותך. אבל רק שם יש מפגש. רק במגע הפיזי השבועי יש תשוקה. כשהכל נגמר, תמיד מצאת את עצמך עם הראש אל הקיר. הגוף כמעט נשפך מהמיטה. ביניכם אפשר להכניס קבוצת כדורגל, כולל המאמן.
מה שכל כך קשה לך ומבלבל אותך הוא, שלכאורה הכל טוב. אז אתם כמעט כבר לא נפגשים. אבל התחושה כשאתם ביחד עם הילדים, תמיד רגועה. נכון, אחרי שהילדים מחוץ לפריים, עולה בתוכך המתח. עולה החמיצות של הבדידות. כמו אחרי הסקס, שוב התחושה היא של ריחוק, שמגיע גם ממך. שוב לא טוב לך, למרות שכאילו החיים שלך הם דבש אורגני מפרחי אקליפטוס.
לפני שבוע חשבת להציע ששניכם תתחילו לטיפול זוגי. כמעט שלחת הודעה כשהיית בעבודה, בשביל לא להתחרט. בסופו של דבר, לא לחצת על הכפתור וגם לא העזת להציע. חששת, שעצם ההצעה, תגדיר את הזוגיות כבעייתית. התלבטת, אולי ללכת לטיפול אישי, רק לעצמך. בלי לספר לאף אחד. להסתיר שיש בתוכך ספקות. לכסות על הפערים שנהיים גדולים ומפחידים. אבל שוב, לא לחצת על הכפתור ונשארת באותו המקום.
התחלת לגלות, שרע יכול להיות גם כשהכל נראה מושלם. גרוע, יכול להיות רק בגלל הריחוק. בגלל, שכבר לא בא לך להתקרב יותר. בינוני, יכול להרגיש, כשהמבט שלך נשאר מנותק ואין לך חשק להגיד שום דבר וגם לא לשמוע. משעמם, יכול להיות כשאין על מה לריב, כי אתם כל כך מפחדים מקונפליקט. משעמם, כי אין כלפיך שום התעניינות כלפיך. אין יוזמה, אין ספונטניות, אין התרגשות. אתמול כשהתיישבת על הספה, לרגע היה נדמה לך, שנזרקה לעברך אמירה. ניסית לתפוס אותה, אבל הסתבר לך, שלא הייתה שום אמירה. שוב הרגשת לבד ושוב לא העזת להגיד, שרע לך ביחסים.