מה הן ההתמודדויות של בת הזוג, בעקבות החזרה הביתה מהמילואים?

היא מן הסתם לא כתבה אותה על המלחמה, של השביעי באוקטובר 2023. השיר בוצע לראשונה בשנת 1976, על ידי ג'ודי כץ ושמוליק קראוס, שהלחין את השיר. נאמר רבות על הזוגיות של השניים. יכול להיות שהקשבה עדכנית לשיר, יכולה להיות הזמנה לחשיבה אחרת.

השיר מתחיל:

"חזרת פתאום/ הנה אתה בבית./ תן לי רק דקה לנשום/ באת לי כל כך, כל כך פתאום./ היה לי קשה,/ אני לא מתלוננת/ כי אני יודעת ש…/ גם לך היה ודאי לא קל."

נראה, שעבר-הדני כנראה נשענת על שירות המילואים הממושך, כחצי שנה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. היא מתארת חלק מהדינמיקה הזוגית, כפי שהדני "מדברת אותה" בשפת בת הזוג. ג'ודי כץ, עם המבטא היפהפה האמריקני שלה, מאפשרת בביצוע השיר להרחיק, להפליג קצת מכאן.

לשמוע את הדינמיקה על המשמעות של לחזור מהמילואים לאישה, במבטא זר, אבל בעברית, מעביר משהו אחר. משהו מתבונן, מזדהה, אולי אוניברסלי. כץ בשירתה, הוגה את מילותיה של הדני, אבל יכול להיות שהיא רק יכולה לדמיין את החוויה, עליה הדני כותבת.

תן לי דקה, רק דקה, רק אסיים ל… רק אזכור מי אני כש… כשאני איתך… אולי כשאני איתך, אבל לא עם עצמי?

תן לי דקה, התחשב בי לרגע. תן לי לאסוף את חלקי, שהשקעתי כל כך לפזר, על פני כל המשימות.

תן לי דקה לנשום, אולי את הנשימות שלי ולא "שלנו".

באת לי כל כך פתאום. אני לא רוצה להיות מובנת מאליה. אני לא מתלוננת… היה לי קשה… אני חייבת מיד להזכיר גם אותך, "גם לך וודאי לא היה קל."

אבל מה עבר עלי? מה יהיה עכשיו? איך ארגיש מחר?

תן לי דקה להתרגל אליך שוב.

להיות אני, כשהוא לא נוכח פיסית

אני, זו רק דוגמא אחת מעשרות אלפים. אני חשובה, אבל עד כדי כך? יש לי הרבה חברות שנמצאות כבר חודשים בבית. חלקן, סובלות, אבל יש לי חברה אחת שעפה על המצב. טוב לה להיות עצמאית לגמרי, כשכל המשימות והילדים עליה. אז, היא בעננים.

חשבתי מה יש לה, שלי אין. אני הרי אלופת העולם בתקתוקים, לפעמים וגם אלופת העולם במריחת זמן. אבל, זה לא הסיפור שלי הפעם. הסיפור שלי הוא, להרגיש לבד בבית. גם כשהוא מלא בילדים שלנו. אני בתפקוד בלחץ גבוה, כמו שלקחתי על עצמי וגם ב…

אני נזכרת בחברה שנהנית, כשהוא לא בבית. נפגשנו אצלה לפני שבוע. הבנתי שזו הפעם הראשונה בחיי הזוגיות שלה, שהיא מגלה את עצמה. יותר נכון, המלחמה והמילואים גרמו לה לחפש את עצמה. לחשוב אחרת, להרגיש שונה ובעיקר, הרצון שלה להתחדש.

אני לעומת זאת, מרגישה את חסרונו. אתמול הכנתי סנדוויצ'ים לילדים וחשבתי רק עליו. לא הצלחתי להתרכז בילדים שלי. מה אני רוצה לתת להם, מה אני שואפת שיהיה להם… הלכתי לאיבוד בתוך האין. בתוך הגעגוע להרגלים שלי, מלפני המלחמה. איתו.

גיליתי שהקושי הוא לא הגעגוע אליו. האמת, אני מופתעת כמה מרווח לי כשאני עם עצמי. בחודש הראשון, התמלאתי אשמה. עכשיו, אני מלאת אשמה וגם מרוקנת ממנה. מין אישה "רגשית היברידית", כזו שיכולה להיות גם וגם. מישהי אחרת. מישהי עם הרבה יותר.

לא יודעת בדיוק עם מה. אבל יודעת.

הסיפור שלי הוא, שאני מגלה עוד צדדים שלי. חלקם היו כשלא הייתי בזוגיות, אבל אז הייתי צעירה יותר ובמקום שונה בחיים. עכשיו, נכפתה עלי הפרידה הפיסית ממנו, מה נהיה ממני? אני אוהבת את השדרוג, אבל גם מפחדת ממנו. הגירסה החדשה נוסתה רק עלי, לא עלינו.

איך להתמקם מחדש עם החזרה מהמילואים?

בצילום, יש משמעות גדולה למיקוד העדשה, על מהות התמונה. יש תמונות בהן הפוקוס הוא על אובייקט מסוים, כשהקרע מטושטש. יש תמונות, בהן כל הפריים יוצא בפוקוס. יש תמונות, בהן חלק מעומק השדה נמצא בפוקוס והשאר מעומעם, על פי המיקום שלו ממוקד העדשה.

לא באופטיקה עסקינן, אלא במערכות יחסים. בדומה לאופטיקה, גם בתיאור מארג של מערכות יחסים, התמונה יכולה להיות שונה. זאת, כשהמיקוד מהווה את ציר הנושא של הסיפור.

"נשות המילואים" השם הנשי הישן. הוא מטעה וגם לא נכון. החלק שנשאר בבית, כולל גם בני זוג של מילואימניקיות, בני זוג של מילואימניקים ועוד. המיקד בתמונה הרגשית של מערכת היחסים, הוא על החלק הזוגי שנשאר בבית. המיקוד הוא לא במגדר.

הבקשה של עבר-הדני לתת לי רגע להתרגל אליך שוב, היא תמצית העניין. עתיקה ככל שתהיה, ההבנה וההכרה בצורך לצאת ממצב זמני-קבוע, לשגרה היא קריטית. היא מנגישה את הרצון והצורך לא להיות מובן/ת מאליו/ה, עם החזרה הביתה.

כמה מורכב וקשה לעשות מעבר והתאמות. מהמצב הזמני, בו הייתה לי אוטונומיה וסמכות מלאה לפעול על פי שיקול הדעת וההבנה שלי. להתאים את עצמי מחדש, לחשוב בשניים, בכפול, בהתחשבות ובפשרות.

האם מעבר חד כזה אפשרי בכלל? האם הוא מתאים לי?

ההתמקמות מול השגרה החדשה, צריכה להיות מול מצב שעדיין לא היה ביחסים. מצב של מלחמה, אינו דומה לנסיעה לצורך עבודה, או יציאה של צד אחד מהבית לתקופה ממושכת בהקשר אזרחי. "הצבאיות" היא אנרגיה קשה ותוקפנית. כזו שאין בה הרבה בחירה וגם לא התחשבות.

בהיותה קשה ותוקפנית, האנרגיה הצבאית יכולה בפתאומיות לשחרר מהמילואים את בן/בת הזוג. גם התראה של שבוע, היא פתאומית ומלחיצה.

אחזור רגע למוקד ולמיקוד בתמונה. אם נלחץ על הכפתור, כשהעדשה מתמקדת בצד שנשאר בבית, מה תראה התמונה? מה עולה בדמיונך? איך ממוקמות הדמויות? מה מספרות מערכות היחסים?

אם נצלם מיד עוד תמונה, רק שהפעם הפוקוס יהיה על הצד שחוזר ממילואים. איך תיראה התמונה? מה יגלו מערכות היחסים בתמונה? הדמויות עדיין לא הספיקו לשנות את מיקומן, אבל האם התמונה זהה?

הכותרת שהייתי נותן לתמונה הראשונה היא "תן/י לי רגע להתרגל אליך שוב".

הכותרת שהייתי נותן לצד שחוזר מהמילואים היא "מה נסגר…" או "איך אצליח להשתלב". איזו כותרת היית נותן?

להתמקם מחדש, מול החזרה שלו או שלה הביתה, יכולה להיות טבעית יותר. זאת, אם יתאפשר לך לבקש שהפוקוס יהיה גם עליך. באופן טבעי, הפוקוס של הסביבה הוא על הצד שחוזר מהמילואים. שם מעניין, מסקרן ויש בו געגוע רב.

לעומת זאת, הצד שנשאר בבית, מצטייר פחות מעניין, פחות חשוב וכנראה יותר מובן מאליו. אני מציע לך, להביא את עצמך במלוא הנראות והעוצמה. לא ממקום קורבני, אלא ממקום אישי ואנושי. לשתף מה עבר עליך.

לחשוף אילו שינויים התרחשו בך בתקופה הזו. מה למדת על עצמך? מה למדת על מערכת היחסים שלכם? מה יעזור לך להתרגל ומה הצרכים הרגשיים והפיסיים שלך?

טבעי שההתעניינות בצד שחזר מהמילואים יכולה להשתלט על הדינמיקה הזוגית, להתמקד ב"דאגה" לצד שחזר. האתגר הוא להביא את עצמך, לשים את הפוקוס גם עליך. זה יקל מאוד את החזרה לשגרה, גם לצד שחזר מהמילואים ומהמלחמה.

נסו לתת לשניכם רגע, להתרגל אליכם שוב.