מהי התחושה להסתובב בעולם עם סוד?
מניסיון אישי וגם ממפגשים רבים עם מטופלים, סוד הוא אחד המשאות הכבדים ביותר שיש. למה אני מציג זאת בצורה כל כך נחרצת? מאחר וסוד הוא חמקמק וערמומי. ככל שהסוד נתפס מסוכן יותר, כך צריך להשקיע מאמץ גדול יותר על מנת שהסוד לא ייחשף. היכן בדיוק "מחביאים" את הסוד? במגירה, מתחת לבלטות, בכספת בבנק? התשובה שמסבירה את הכובד של הסוד היא ש"מסתירים את הסוד", למעשה במוח. ובמילים אחרות, הסוד הוא סיכום שאני עושה לעצמי, סביב מידע ו/או אירוע שאני מחשיב מסוכן. למה הכוונה? מידע ו/או אירוע, שאם אשתף בהם, אז תהיינה השלכות שיזיקו לי. כמידת החומרה המצופה מהתוצאה של שיתוף הסוד, כך גם נמדד "המשקל המדומיין" שלו. לכן, ככל שיצרתי ואספתי יותר סודות בדרגות חומרה שונות, עלי להיזהר ולהישמר על נפשי שהם לא ייחשפו בסיטואציות מסוכנות. למשל, כשמתפתחת שיחה על X ואני נושא בתוכי סוד הקשור ל-X, אם אספר אותו יתרחשו תוצאות הרסניות במידות חומרה אותן אני מעריך. לכן, כשאני חשוף לסיטואציה בה X נמצא/ת בקדמת הבמה, אני בסכנה לחשוף בטעות את הסוד ולשאת בהשלכות ההרסניות.
מי מגדיר מהו סוד ומה חומרתו?
הסוד הוא, על פי ההגדרה הפרטית שלי, תוצר של רגש ושל מחשבה. הרגש משדר: אירוע, מידע, חוויה, ועוד יוצרים תחושה קשה כמו מועקה, פחד ועצב. בהמשך, המחשבה מופעלת על ידי התחושות הקשות ונותנת להם הסבר שכלתני כגון: אם המידע יעבור הלאה, אז תהיינה השלכות הרסניות וקשות. המחשבה יוצרת דיבור פנימי: מסקנה שהדרך למנוע את ההרס מהאירוע ו/או המידע בעלי הפוטנציאל ההרסני היא פשוטה: לא לשתף. בנוסף, נעשית הערכה של חומרת ההשלכות ההרסניות של החשיפה. מה היא התחושה הנוצרת מחוסר האפשרות שכפיתי על עצמי לא לשתף באירוע או במידע הרסני? לרוב תחושת בדידות ותחושה של חוסר יכולת להיות מובן בעולם. זאת, מאחר והאירוע/המידע ההרסניים והמשמעותיים שהחלטתי לשאת בתוכי, הינם בעלי משמעות כבירה. אם לא כך, ניתן היה לקחת סיכון מסויים בשיתוף האירוע/מידע ואז לא הייתי צריך לייצר סוד.
אם עד היום הסתדרתי בלי לשתף, איך טיפול יוכל לעזור לי?
פגשתי נושאים רבים אותם מביאים לטיפול הנושאים בתוכם סוד. ישנם סודות שהסביבה רואה אותם מובנים מאליהם, למשל פגיעות מיניות. ישנם סודות שאין להם שמות גנריים והם פשוט סודות פרטיים ואישיים ללא שם וללא תוקף מהסביבה. מניסיוני האישי ומניסיונם של מטופלים, להסתובב בעולם עם סודות, שנים על גבי שנים זהו משא כבד ומיותר. לרוב, בלתי נסבל. מה שאני מציע הוא פשוט. להסתייע בטיפול כמעבדת ניסוי להתמודד עם הסוד. טיפול, בניגוד לכל מסגרת חברתית או זוגית, מתאפיין בסודיות. לכן, סוף סוף יש מקום בו הסוד לא ממש חייב להתקיים ואפשר רגע להניח אותו בצד. פשוטו כמשמעו. אם מה שעולה בטיפול נשאר חסוי, אפשר לספר את הסוד ולא תתרחשנה תוצאות הרסניות במציאות. ובמילים אחרות, את מה שאני מדבר עם עצמי שנים על גבי שנים, אני יכול לדבר עם אדם נוסף.
תהליך השיתוף בטיפול אישי - פרטני
ההתנסות בשיתוף הסוד, היא בדרך כלל מאוד קשה. היא קשה בשל הטבע של הסוד, להיות חמקמק, מסתורי ובתוכו יש תוכן המעורר רגשות קשים ומידע מסוכן. לכן, כמו ללמוד ללכת, כך צריך ללמוד לדבר את הסוד. ממש כמו בהליכה, לנסות, ליפול, לקבל יד תומכת ולשים את הרגל השניה מלפנים. פעמים רבות, עצם סיפור הסוד, הוא תהליך שמגלה סודות נוספים סביבו, שהיו נסתרים. למה הכוונה? אני מתייחס לסודות שאנשים נושאים איתם שנים רבות, למשל פגיעה מינית. חלק ניכר מהדיבור הפנימי שכל אחד מאיתנו עושה סביב הסוד, משתנה עם השנים. לכן, למשל בעיתוי בו כשאני מספר את הסוד,הפגיעה נפסקה. ככל שעבר זמן רב יותר, כך פרספקטיבת ההתייחסות האישית משתנה עם הגיל, עם הבגרות ועם ניסיון החיים. בטיפול, ישנה הזדמנות באופן חי (live), לספר את הסיפור כפי שהוא נחווה בזמן אמת. בהמשך, ניתן לספר אותו כפי שהוא נחווה במשך השנים וכפי שהוא נחווה כיום. הדיבור עם המטפל, שותף הסוד החדש, מאפשר לספר את הסוד בגירסאות שונות, כפי שהן היו בגילאים שונים ולתת משמעות מחודשת לסוד. מניסיוני, הוצאת הסוד במעבדת ההתנסות של הטיפול היא חוויה עוצמתית, משמעותית וחדשה.
שיתוף בפגיעות מיניות בטיפול
פעמים רבות סודות של פגיעות מיניות, מקבלות משמעות אחרת בחלוף השנים. כלומר, העובדות של התקיפה המינית לא משתנות, כי הן עובדות. מה שעובר שינוי, הן הפרשנויות האישיות לתקיפה ולהשלכותיה. למשל, בסמוך לפגיעה שהתרחשה בגיל 16, יכולתי להתמודד בצורה מסויימת. יכולתי להרגיש רגשות מסויימים בעוצמות שונות. בגיל 16, יכולתי לתת הסבר מותאם לגיל על מה שקרה לי, בייחוד אם החלטתי לשמור את מה שקרה לי בסוד. אם היום נניח אני בן 34 ומספר בטיפול הפרטני את סיפור הפגיעה. אני יכול להתבונן על עצמי כשהיתי בן 16 והיום כשאני בן 34. בעזרת השיתוף בסוד הפגיעה המינית עם המטפל, אני יכול לספר את מה שעבר עלי במשך השנים. לשתף מה הן ההשלכות של התקיפה המינית בפרספקטיבה של הרבה שנים. המטפל יכול להיות לי עד ולהיות שותף. בעזרת המטפל, אני יכול ליצור סיפור המכניס לתוכו גם את מי שאני היום, בגיל 34. אולי, אחליט בסופו של דבר שהיום אין יותר סכנה ואולי אף חשוב שאשתף בסוד. אולי אחליט שטוב ששמרתי את הסוד ושילמתי מחיר אישי כה כבד, בכך שלא שיתפתי וגם כיום נכון לא לשתף ולשמור את הסוד. היופי הוא, שלאחר שאני עושה עיבוד לסוד ומקבל פרספקטיבה עדכנית, אני יכול לקחת אחריות על הבחירה שלי. אז, המשקל נעשה יותר קל ומותאם למי שאני. לפעמים, אם אני בזוגיות, אחליט שחשוב לי לשתף את בן/בת הזוג ואני ממליץ להיעזר בכך בטיפול זוגי. זאת, מאחר ופעמים רבות בני הזוג מתקשים לקבל שהם לא נתפסו מראש כמי שניתן לסמוך עליהם וככאלה שלא יכולים לתמוך ולחבק.