|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
בבוקר, המבט שלו היה קפוא. שונה ממה שהכרתי עד היום. נזכרתי, שאתמול הלכנו לישון, בלי להחליף מילה. יש לנו טקס קצר לפני השינה, לספר על משהו טוב שהיה לי היום. אתמול, לא שמתי לב, שהוא שתק. הבוקר, ראיתי את השתיקה מרוחה על הפנים שלו.
נבהלתי. זה לא אופייני לו. דברן, הרבה יותר ממני. לפני השינה, אצלי נתקעות המילים. בכלל, הרעיון המוזר הזה שלו. מה כבר יכול לקרות לי שיהיה גם טוב וגם מעניין? שזכיתי בלוטו? אבל אתמול, סיפרתי שנשפך לי קפה על חולצה שמזמן רציתי למסור ועכשיו סוף סוף יש לי תירוץ.
כן, זה היה הדבר הטוב שקרה לי אתמול, אבל מה קרה לו? למה הוא לא מדבר? מה זו השתיקה שמפרקת אותי? שאלתי אותו, מתי הוא יוצא לעבודה? קיבלתי תשובה שהדאיגה אותי עוד יותר:" אני לא הולך לעבודה היום." האדם שלא מחסיר יום בעבודה, שמזמן מיצתה את עצמה, נשאר בבית? מה קורה לו?
מה כל כך קשה לספר?
חזרתי מהעבודה. שמתי לב שלא דיברנו כל היום. היה לי חשוב לא להפריע, הרגשתי שהוא צריך את השקט שלו. בדרך הביתה, קניתי לו מנת פלאפל שהוא אוהב, בא לי לפנק אותו. נכנסתי וראיתי אותו יושב באותו המקום ובאותה התנוחה, כשיצאתי מהבית.
שאלתי, מה עובר עליך? כבר לא יכולתי להתאפק. שתיקות הן הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו. הוא יושב ושותק, מסתכל עלי ונשאר בשתיקה שלו.
עברה שעה, ישבתי עם הטלפון, לפחות יש משהו שמגיב אלי. פתאום שמתי לב שהוא מתיישב לידי. "היא נכנסה לקחת את השלט של המזגן מהחדר שלי, כי שלה התקלקל. זה מה שהיא אמרה לי. היא ראש הצוות שלי כבר המון זמן, אבל לא פיתחנו שיחות, אף פעם.
היא נגעה לי ביד כדי לקחת את השלט ולא עזבה אותה. לא הבנתי מה ההשתהות הזו. הרפיתי את האחיזה בשלט והיא המשיכה להחזיק לי את היד והסתכלה עלי, כמו שמסתכלים… נו… ככה כש… בדברים האלה… ולא עזבה, עד שפשוט ביקשתי ממנה לצאת מהחדר.
הייתי בהלם. הוא בחיים לא דיבר עליה. רק אמר שראש הצוות היא טיפוס אפור, שלא מפריע. היו לו אמירות בסגנון של: " נוח לעבוד איתה, אני יכול לעשות מה שבראש שלי. היא תמיד מאשרת כל הצעה שלי." למעשה, הוא כל כך ממעט לדבר עליה, שאין לי שמץ של מושג מה השם שלה.
הוא קם, התרחק ממני וחזר לשולחן האוכל. כמו אדם שחוזר לחוף מבטחים, שם לא יטריד אותו דבר. שם אולי, הוא יוכל לדבר עם עצמו, חשבתי בתוך תוכי.
נעלבתי שהוא לא בחר לשתף אותי. שהיה לו צורך למדר אותי. למה כל כך קשה לשתף, בהטרדה מינית שעבר בן הזוג שלי?
איך אוכל לעזור?
הוא התרחק ואני בהתקף זעם. על עצמי, עליה, עליו. בחיים לא נפגעתי כמו עכשיו. הכי כואב לי, שהוא עבר התעמרות בעבודה בצורת מעשה מגונה והטרדה מינית. למדתי את המונחים האלה בסדנא בעבודה שלי, תוך כדי מעיכת סוכריות במשחק שהתמכרתי אליו. מסתבר, שכנראה היה לי קשה מידי לשמוע, שברחתי לפוצץ ולמחוץ סוכריות.
החלטתי לעצור בכוח את הזעם שלי, בעיקר כלפי עצמי וללכת להתיישב לידו. למרות שחששתי, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. התיישבתי לידו ושאלתי: "יש משהוא שיכול לעזור?" לא מצאתי משפט יותר מוצלח, למרות שהרגשתי שהמשפט מלאכותי ומאולץ.
"קלעת בול. מה שאני צריך כרגע, זה להרגיש טיפה נורמלי. קצת שפוי." התפלאתי שקיבלתי תשובה וגם שהייתי בכיוון. "אין לי מושג איך לעזור לך, זה מה שהצלחתי לגייס מתוכי. אני שונאת אותה, רק שתדע."
רציתי לגונן, שאפתי להציל, קיוויתי להרגיע והתאוויתי להרגיש יותר טוב. הרגשתי שנאה כלפיה וגם כלפי עצמי, בגלל הזעם שממלא כל חלק בגוף שלי. חשבתי להגיד לו שימסור לה שניפגש בבית המשפט. הסתכלתי עליו ושמתי לב, שבעצם כל המשאבים שלי, מופנים כלפי הזעם שלי ולא מכוונים לעזור לו.
הזמנתי אותו לחדר השינה. "בוא איתי, היום אני רוצה לספר משהו טוב שקרה לי". הוא הסתכל עלי, קם ובא אחרי. "היום זכיתי להכיר אותך, כמו שמעולם לא הכרתי." אמרתי את הדבר הראשון שהצלחתי לנסח לעצמי. הוא שתק, הסתכל עלי ואמר: "זה הדבר הכי יפה שאמרת לי מאז שהכרנו."