Getting your Trinity Audio player ready...
|
ההגדרה של וויקיפדיה לערך "שעמום", מעוררת מחשבות:
"שעמום הוא רגש שלילי שקיים אצל מרבית היונקים ונובע מחוסר עניין בגירוים הפיזיים והרגשיים באותו הרגע. זהו רגש לא נעים, אשר מתעורר באדם כאשר אין לו עניין בעולמו הפנימי והחיצוני. בהתאם לכך, השעמום הוא מצב של אדישות או אפטיה החודר לתודעה, כאשר האדם חש שאין שום דבר מעניין ומאתגר לעשות. הביטוי החיצוני לשעמום הוא בדרך כלל ירידה בתנועתיות ולעיתים בהייה בעצם מסוים. השעמום מלווה לעיתים קרובות בתחושות דיכאון ובחוסר אנרגיה ויוזמה."
נשמע מוכר? אם אחדד את הקשב שלך לשעמום בזוגיות. מה התחושה שעולה בך מההגדרה של וויקיפדיה?
כשאני מנסה לעשות סקירה מקרית של טיפולים אישיים וזוגיים שנערכו בקליניקה, אני יכול להגיד בביטחון, ששעמום בזוגיות הוא ביטוי שגור ובולט. מדובר בביטוי, שפעמים רבות מאשש את המשפט האחרון מההגדרה של וויקיפדיה: " השעמום מלווה לעיתים קרובות בתחושות דיכאון ובחוסר אנרגיה ויוזמה."
אם נוסיף למשפט הזה את המילה זוגיות, הרי יש לנו מספיק חומר לעבודת עומק משמעותית על מערכת היחסים הזוגית. במילים אחרות, מה המשמעות של זוגיות, שמייצרת תחושות של דיכאון, חוסר אנרגיה ויוזמה?
ארשה לעצמי לקחת משפט נוסף מההגדרה של וויקיפדיה. אוסיף את המילה זוגיות ונראה מה קורה לו. להלן המשפט, כשהמילה זוגיות מודגשת: " זהו רגש לא נעים, אשר מתעורר באדם כאשר אין לו עניין לזוגיות בעולמו הפנימי והחיצוני."
מה קורה לשותף או שותפה לקשר אנושי ומשמעותי – זוגיות, שמאבד/ת עניין במערכת היחסים הזו, הן בעולם הפנימי והן בעולם החיצוני? מה, אם בכלל המוטיבציה להישאר שם? האם השעמום הוא ביטוי למצב רגשי אישי ו/או זוגי?
אפשר לנסות, אפילו לרגע, לדמיין מה התחושה להיות במערכת יחסים זוגית, מבלי שיש לאדם עניין כלפיה, בעולם הפנימי ובעולם החיצוני. מובן שהזיקה והקשר למערכת היחסים במצב זה היא חיצונית, מתבוננת ולא מעורבת.
צרת רבים אינה מנחמת, אבל מלמדת
אחזור על הממצא הלא אקדמי שמצאתי בקליניקה שלי. רוב הזוגות והיחידים שמגיעים לטיפול, מדווחים על חוסר עניין פנימי וחיצוני בזוגיות, בשלב זה או אחר של היחסים. זו סוג של תחושה המתבטאת באדישות שמעורבת בייאוש. יחד עם ניחוח של מחויבות, שאינה אוטנטית.
לכן, אני מציע, להתייחס לתחושות אלה, כסמנים וכמנבאים של שלב במערכת היחסים. שלב טבעי וצפוי מראש. נכון, שאין זה מדויק לקבוע "מסלול חיים" למערכת יחסים זוגית. יחד עם זאת, חשוב להעמיק, ללמוד, לחקור ולהבין תהליכים של מערכת יחסים עדינה ומורכבת – זוגיות.
נשאלת השאלה הטבעית, באיזה שלב ביחסים, מגיע "זמן השעמום"? אחת המסקנות שהגעתי אליה היא, שמדובר בשני תהליכים שמתקיימים במקביל. הכוונה היא, שלכל אחד מבני הזוג, יש את התהליך שלו. לכן, אני מתייחס גם לתהליך האישי וגם לאינטראקציה בין התהליכים האישיים.
אני יכול להוסיף, שנדיר ששני בני זוג, ייכנסו לשלב השעמום ביחד. אם זו הייתה הדינמיקה, הרי היה לזוגות, הרבה יותר פשוט להתמודד איתו. אבל, וזה אבל גדול. במציאות, כל אחד עובר את השלב הזה לחוד, תוך כדי שהוא מקרין על השותף/ה לזוגיות.
מה המשמעות של תהליכים נפרדים שמקרינים זה על זה? ברגע שצד אחד מתחיל "להשתעמם", הוא נכנס למצב, שדומה להמשגה של וויקיפדיה "…מצב של אדישות או אפטיה…". מצב זה, מעורר תגובה של סכנה רגשית בצד השני. מאחר וסוד גלוי וידוע הוא, שההפך מאהבה הוא, אדישות.
מעניין כמה באופן פשוט ולא מודע, מתעוררת סערה רגשית אצל הצד האחד בזוגיות, שמפעיל באופן אוטומטי מערכת שלמה של הגנות. מערכת, שלא יכולה לסבול את הדחייה הלא מדוברת, המתבטאת באדישות. במידה והצד האדיש מגיב לקריאות המצוקה, שאינן בהכרח מילוליות ואז הצד המתגונן נרגע.
במידה ולא התרחש שינוי במידת האדישות, הצד המתגונן יעשה כל שביכולתו, לשנות את הדינמיקה בשביל להרגיש אהוב ורצוי.
במידה ולא תושג התוצאה המיוחלת, הצד הדחוי עלול "להידבק באדישות" וכתוצאה מכך, לעורר סכנת נטישה אצל צד הראשון, האדיש. כאן מתעוררת הסכנה המוחשית אצל שני בני הזוג.
כששני הצדדים חווים את המעגל האכזרי של האדישות, מגיעה נקודה של חוסר אונים משותף. למעשה, מדובר לדעתי בשלב טבעי ובלתי נמנע.
השאלה המרכזית לדעתי היא, האם תהיה הזדמנות להמשיג את השלב בזוגיות ולדבר עליה? אני סבור, שמספיק שצד אחד יתקומם במילים, בשביל להתחיל להוציא את הזוגיות מ"השעמום".
זיקוקים ופטישים למצח, נשאיר ליום העצמאות
אחרי שסקרתי חלק קטן חשוב ממכלול הדינמיקה של האדישות שמתעוררת, אתמקד בהמשגה של יציאה ממעגל האדישות. בין אם מדובר בצד אחד של הזוגיות, או במהלך משותף, קשה מאוד לצאת מהדינמיקה, מבלי לקרוא לה בשם.
חשוב לי להדגיש, שהתרחיש הרגשי שציינתי למעלה, הוא רק אחד מעשרות אפשרויות נוספות. אפשרויות שיכולות להתרחש במקביל. המשגתי את הדינמיקה של התעוררות האדישות, מאחר ואני חושב שהיא הרווחת ביותר והיא גם פשוטה להבנה ולשינוי.
גם אם במערכת היחסים שלך, פועלות סערות בלתי נראות ומורגשות שמעוררות חוויה של אדישות ואפטיה, אפשר לעצור את הדינמיקה. אפשר לצאת משלב טבעי זה, לשלב הבא.
איך אפשר לצאת ממנו? הנחת יסוד שאני מניח כאן היא, ששעמום לא מעיד בהכרח על טיב היחסים. הוא טבעי וכנראה הוא גם חלק בריא ממערכת היחסים. השעמום יכול לשמש סמן לבשלות ולבגרות הקשר. הוא למעשה חושף בין השאר, נוקשות וחוסר גמישות להתאים את מערכת היחסים, למי שאת/ה היום.
טעות חברתית נפוצה היא, לצפות לריגושים ולזיקוקים, כדי לצאת משעמום. אני טוען, שההפך הוא הנכון. זיקוקים וריגושים, יגיעו בעקבות עבודה על התקיעות. במילים אחרות, לעבור את השלב, משמעותו לדבר על התחושות, שהאדישות והאפטיה מביאות איתן.
שמתי לב, שהרבה זוגות מחפשים את הדרך הקלה, באמצעות קיום יחסי מין. דבר ראשון, התקרבות באמצעות יחסי מין היא דבר נפלא ומבורך. לצערי, למדתי מהשטח, שיחסי מין טובים ומעולים, לא בהכרח מצליחים, כאמצעי יחיד, להוציא את היחסים מהמצוקה.
נכון, שיחסי מין טובים, נותנים מענה רגעי לאדישות ולדחייה. במילים אחרות, זיקוקים פעם ביום, לא יצליחו להאיר את החשיכה של כל הלילה. לכך, דרוש מענה ראוי ומספק.
לכן, כלל אצבע שאני יכול להציע הוא, תקווה. לאחר שלמדת את הדינמיקה הבסיסית, אפשר לקחת אל ליבך את היכולת לשנות. להחזיק תקווה, שאפשר לצלוח מהמורה שהיא טבעית במערכת יחסים זוגית. תקווה שיתאפשר לך להגיד ולהמשיג את הרגשות הקשים ולשתף בהם.
תקווה, שמערכת יחסים זוגית היא בחירה ולא כורח. זוגיות היא מערכת יחסים, שהיא זכות להיות חלק ממנה. תקווה, לאהוב ולהרגיש אהבה, כשהם לא מובנים מאליהם. אפשר להרגיש אותם באמצעות עבודה קשה, התמדה ותקווה.