פוסט טראומה מהצבא: תסמינים שמופיעים בחיי היום יום

טראומה מהצבא היא חלק משמעותי ובלתי נפרד מהחיים. היא יכולה להתרחש בעקבות תגובות קרב וגם מעצם השירות במסגרת הירארכית וטוטאלית. גם ללא השתתפות בקרב או בפעילות מבצעית.

יש היום לשמחתי, הרבה מידע בנושא שאפשר בקלות למצוא ברשת. לכן, אני רוצה להתמקד בביטויים אפשריים בחיי השגרה, שהמקור שלהם יכול להיות תגובה פוסט טראומטית מהשירות הצבאי. אני רוצה להתמקד בטראומה מהצבא, שנובעת מחשיפה לשירות מבצעי.

התסמינים שבחרתי כאן, הם בולטים ושכיחים בהתמודדות של מתמודדים עם פוסט טראומה ותגובות קרב. גם של המשפחות שלהם. בחרתי להביא אינטראקציות דמיוניות, שחיברתי מתוך הניסיון הטיפולי כך שישמע קולם של המתמודדים, עם ההשלכת של השירות הקרבי.

אני מעריך, שיש משמעות וחשיבות לתת תוקף לא רק לתסמינים, אלא גם למשמעות שלהם. על ההתמודדות עם פוסט טראומה מהצבא ותגובות הקרב שנגזרות ממנה. ההתמודדות כוללת בין השאר, קיום של מערכות יחסים שצריך לתחזק ולשפר כל הזמן. 

לכל תסמין, יש במציאות סיפור אישי אנושי. הוא לא מסתכם בהגדרה יבשה. היא רק מידע סטטיסטי, קר ומנוכר. היא עוזרת לקבל הכרה, אבל ההגדרה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה.

אחד האתגרים בהתמודדות עם פוסט טראומה ותגובות קרב, הוא לשתף בחוויה האישית. לשתף את האירועים עצמם ולשתף בהתמודדות. חלק מהקושי הוא, שההתמודדות היא עם האנשים הקרובים ביותר. העולם שאחרי האירועים הטראומטיים, מקרין גם לעולם בני המשפחה והחברים.

הנה מספר "הגדרות" בצורה של סיפור אישי.

קשיי שינה

שפכתי את הקפה של הבוקר על המכנסיים. קצת שרף, כי הוא לא היה ממש חם. כרגיל בהיתי בו רבע שעה, אבל הבוקר הייתי גמור. רציתי להחליף מכנסיים, היא מטיחה בי שאני נראה מרושל עם הקפה הרטוב על המכנס. כאילו שאני לא יודע.

התעוררתי שעה אחרי שחשבתי שנרדמתי. הרגשתי ששמונה ידיים תולשות אותי מהמיטה ומנערות אותי באוויר. פחדתי ליפול. החזקתי בכוח במשהו, חשבתי שאצליח, אבל נפלתי.

גיליתי שאני במיטה, שוכב צמוד אליה, כשהיא ישנה. הרגשתי לבד. הרגשתי שאני חלש. הרגשתי מיואש. פחדתי מהבוקר, מהשגרה ומהבהייה בקפה. ידעתי שטוב כבר לא יהיה.

אני מרחם עליה. לא מבין למה היא צריכה לסבול ממני. לסבול אותי. לא לישון בשקט. מה לא ניסיתי? כדורי שינה, קנאביס, אלכוהול, מדיטציה, הליכות, הרפייה עצמית…

המארב בלילה ההוא. היה לי חם. העיניים רטובות מזיעה שורפת. ואז היה הפיצוץ. הריח של אבק השריפה. חושך. אבק. אבק שריפה. זיעה צורבת. לילה חם.

מה לא ניסיתי בשביל לאפשר לה לישון לצידי. הכל ניסיתי, אבל אני לא יכול. לא יכול לרסק לה את השינה עם הפיצוץ שהורס לי את השינה. אני לא מוכן לעשות לה את זה.

עוד בוקר, עוד כוס קפה שהתקרר. עוד לילה שהצלחתי לא לרסק לה את השינה.

התפרצויות זעם

הוא ביקש שנלך לשחק כדורגל במגרש המשחקים בשכונה. חזרתי מהעבודה, מותש וחסר כוחות. הוא בן 12 וההתעקשות שלו גרמה לי להרגיש אבא גרוע. אז זרמתי והחלטתי להשקיע. נסענו למגרש בישוב הקרוב. היו שם הרבה אנשים והרגשתי מחנק.

הוא רצה שנצטרף לאנשים אחרים והרגשתי שזה גדול עלי. הצעתי שנתמסר עם הכדור והוא כרגיל ריצה אותי וויתר. מסירה שלו פגעה לי במצח, חלש ולא כואב. אבל פתאום הוא צעק עלי: "אבא, די, תשתוק".

תפסתי את עצמי, נזכרתי שצרחתי עליו: “תשחק כמו בן אדם, מה אתה דפוק?"

נבהלתי, ניסיתי לחבק אותו, ביקשתי סליחה. הוא דחף אותי, בכה ואמר "אבא אתה תמיד צועק עלי ואחרי זה מצטער. נמאס לי ממך."

נזכרתי במכה מהכדור במצח. נזכרתי ברסיס שקיבלתי באוזן, עגיל שלא רציתי, שחורר לי את האוזן ואת הנשמה. באותו הרגע, הגנתי על החיים שלי ולא יכולתי לראות מי תוקף אותי. באותו הרגע, הכדור היה האמצעי ומי שזרק אותו היה התוקף.

לא היה לי שום דבר אחר בתודעה ולא יכולתי, כנראה, להגיב אחרת. רק עכשיו, אני יכול. אולי הוא צודק?

קושי להתרכז ולהחזיק במקום עבודה

לחצתי על המקש. המייל נשלח. התפטרתי. לא רציתי. זה מה שיש. בינתיים.

לפני עידן ועידנים, לפני המילואים הארורים האלה, לפני שהייתי פגום. הייתי תותח, לא של המילואים ולא של הצבא. הייתי ממש טוב. ממש מוצלח. משקיע, מתמיד, יצירתי, אהוב ומוערך. לא הרווחתי הרבה, אבל קיבלתי בהתאם לכישורים שלי על הנייר.

פעם לפני המילואים הנוראיים האלה, קיבלתי תעודה של עובד מצטיין.

אבל אז הגיעו המילואים וירו עלינו מכל פינה של הקסבה. אני זוכר שתומר נתן לי סתירה, שפך עלי מים והתחנן שאפתח את העיניים. לא רציתי. ידעתי מה שאראה. תומר התעקש ומאז אני רואה, אני שומע, אני מריח ללא הפסקה. 24/7. הכי גרוע זו הזיית הריח. היא יודעת להרים את הראש כשאני נכנס לשירותים. לא חשוב איפה הם נמצאים.

הייתי חייב להשתין. הישיבה כמעט נגמרה, אבל לא יכולתי להחזיק. יצאתי בראש שפוף. לא רציתי לראות את המבטים שלהם. הרגשתי חלש, חסר ערך ומנודה. אני יודע שהם אוהבים אותי, אבל המחשבה על השירותים גמרה אותי. כשהורדתי את המים, כבר ידעתי שהלך עלי.

לחצתי על המקש. המייל נשלח. התפטרתי. לא רציתי. זה מה שיש. בינתיים.

זיכרונות פולשניים

ראיתי את המבט המאוכזב שלה. הדבר הכי מטופש וילדותי שאני תמיד עושה, להשאיר את הספל בכיור. היא שונאת שאני משאיר אותה שם, את הכוס. בשביל מה היא שואלת אותי, מה הכוס צריכה להגיד לברז, שישטוף אותה? הוא לא יכול לבד.

כאילו שאני לא יודע את זה.

תומר שפך על הפצע ביד את כל המימייה שלו. הוא ביקש את שלי, אבל לא הצלחתי לזוז. תומר צרח עלי שהוא מדמם ואני לא יכולתי לזוז. ראיתי את המימייה שלי ולא יכולתי. לזוז. תומר המשיך לדמם ואני המשכתי להיות דומם. לעולם לא אסלח לעצמי שהייתי דומם.

היא פתחה את הברז. לא יודעת שהמים יחרפנו אותי. לא סיפרתי לה על תומר ועל הדימום הפנימי שלי. להיות דומם. קפוא. כפות לקרקע. עם פלנלית סביב הפה שלי. לא באמת, אבל זה מה שהרגשתי. חייל. דומם. קפוא. אשם. לא לוחם. לא כלום.

פעם רציתי לספר לה על מי שאני, כשתומר מבקש ממני להפסיק את הדימום ביד שלו. התקלחנו ביחד והיא סגרה את המים בשביל שנסתבן. פתאום אני עם תומר במקלחת. היד שלו מדממת, כל הריצפה מלאה בדם שלו ואני לא יכול לזוז.

היא יצאה להתנגב. אני דיממתי על הריצפה, מנסה לא להישטף לביוב.

לא סיפרתי לה. אולי. פעם. אולי לא.

דריכות ועוררות

נמאס לי להיות בטטה והצטרפתי לקבוצת ריצה. פחדתי להיות הכי גרוע, אבל את זה אני מכיר מצוין, אז יאללה, קבוצת ריצה בפארק עם כל החבר'ה. פעמיים בשבוע בחמש וחצי בבוקר, עם תומר, מדריכת הריצה.

הפתעתי את עצמי. כבר חמש פעמים שזה בערך שבועיים וחצי שאני משתתף. לא הכי טוב, אבל להפתעתי בין הטובים. תומר התגלתה כמקצוענית ועניינית. היא לא נותנת לנו לקשקש ולבזבז זמן. התכנסות, חימום, הסבר ויאללה, לריצה.

מה שבאמת קורה לי, לאף אחד בקבוצה, כולל תומר, אין מושג. אני מתעורר הרבה לפני השעון ומגיע לפארק לפני כולם. אני חייב להיות בשליטה ומוודא מי מגיע, לפני שאני ניגש ואומר בנונשלנטיות שלום. אני מרגיש את הדופק בצוואר ואת כפות הידיים מזיעות.

אני יודע שאין לי סיבה להיות דרוך וגם לא בכוננות. אין לכאורה סכנה, אבל… הייתי שלוש שנים בצוות. הייתי חייב ללמוד את הסביבה עד לרמת העלה הבודד, אחרת היינו יכולים למות. זה הציל את החיים שלי חמש פעמים וגם את שאר הצוות. היו פעמים שלא הייתי מספיק ערני, אבל אחרים היו. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

אני משתגע, אני לא מצליח להפריד בין קבוצת הריצה לבין הצוות. אין לי סיכוי.

תומר אמרה לי אתמול שאני משתפר. היא לא יודעת כמה היא טועה. כמה אני לא מצליח להפריד בינה לבין הצוות.

אני כל כך מותש.

קושי להיות באינטימיות

ספר לי סיפור שלא שמעתי, היא מבקשת.

ספר לי סיפור, היא מבקשת. ספר לי סיפור. ממני היא מבקשת, את הסיפור האסור. את הסיפור הלא גמור.

את הסיפור שיגרום לה ללכת ולא לחזור.

ספר לי סיפור, היא מבקשת. אוחזת בידי. ספר לי סיפור, היא מבקשת ומנשקת את תנוך אוזני.

ספר לי סיפור, היא כבר לא מבקשת. ספר לי סיפור.

ספר לי סיפור.

ספר.

היא מבקשת.

היא מתחננת ואני לא עונה.

אני לא מסוגל.