חוסר אמון בזוגיות – איך לבנות אמון מחדש?

אין לי מושג מה קרה לי. התעוררתי אתמול עם כאב בטן נוראי. כיווץ שמרכזו בטבור. ממש, כמו שאולי הרגשתי, כשחתכו לי את חבל הטבור כשנולדתי. מין תחושה פנימית של ידע ושל גילוי, ללא יכולת להטיל בו ספק.

כשהתעוררתי, חשבתי שזה שוב חלום של סיוט. חלום שמאוורר לי את הפחדים במהלך היום. חלום, שהוא טעות של הנפש שלי, שגיאה של המחשבות שלי. חלום שפשרו הוא, הרגעת הפחדים שלי והפיכתם לצמר גפן מתוק, טעים ומנחם.

אבל, התעוררתי והיה בי ביטחון עז, שלא מדובר בחלום. שזו מציאות. סוג של מציאות של חלימה, שמספרת לי, שהלך עלי. שמדברת אלי במונחים של ספק ומצפון חסר שקט. מציאות שמביאה אותי להרגיש חוסר אמון בזוגיות שלי. כן, שלי. כן, מציאות פרטית, אישית, שלי ורק לי, שלא תעזו לקחת לי אותה.

היום, כאב הטבור הפך לכאב ראש מאסיבי. כאב שמעולם לא הכרתי. מכות לרקות ופטישים לעורף. מין שילוב אכזרי של הלקאה עצמית, עד כדי בחילה. כאב כזה, שהדמיון מריץ בתוכי סרטים בשחור לבן. כמו באיזו נוסטלגיה עתיקה, שמחליפה גוונים של שחור, עם גוונים של לבן.

הבוקר חשבתי, שזהו. כמעט ידעתי שנגמר. כמעט החלטתי שמחר. כמעט מעדתי להחליט. כמעט סגרתי את ברז האפשרויות. כמעט התעוררתי מחלום, אבל לא. כמעט סירבתי להכיר במציאות הדמיון שלי. כמעט נפרדתי, מבלי לברר. כמעט מעדתי, מבלי לאפשר.

כמעט.

אולי הכל בראש?

בצהרים, האשמתי את עצמי. לקחתי אותי לבית משפט שדה, כזה כמו שהיה נהוג בפלמ"ח. לא שהייתי אז אפילו בתכנון, אבל מדורת השבט והקומזיץ, היא עתיקה ומושרשת בתרבות שלי. הייתי בתפקיד ההגנה, הייתי בתפקיד התביעה וגם הייתי בתפקיד הרשות השופטת.

כן, זו שבאנגליה עדיין לובשת פאה אפורה, שבטח קשה לכבס. פאה, שמסתירה את הפן האנושי. זה שמתגלם גם בגלימה, שהרשות השופטת מניחה על כתפיה. ככה ברישול וגם ברצינות תהומית. נו, זו הדמות המוכרת של הסתתרות מאחורי עזרים אומנותיים, לכאורה. הפאה והגלימה.

ההגנה קיבלה ראשונה את רשות הדיבור. אין לי מושג אם מדובר בסדר המקובל, אבל זה מה שהרגיש לי נכון. ההגנה טענה, ובצדק מבחינתה, שתחושות הגוף מספרות אך ורק את האמת. ההגנה טענה, שהגוף זוכר טראומות ושהגוף יודע להבחין בניואנסים. היא טענה שהגוף צודק.

בינינו, העדויות שיכולתי לגייס להגנתי, היו רק תחושות הגוף שלי.

כשהתביעה קיבלה את רשות הדיבור, היא התפרצה. כאילו מדובר במקרה של רצח סדרתי שהתרחש. התביעה, תבעה את זכותה להיכנס בי. להיכנס, כואב ככל שרק התאפשר לה. התביעה השפילה אותי. היא טענה שלא בדקתי, שלא דיברתי. היא תבעה את עלבוני ודרשה את דיבתי.

בבית משפט השדה שהקמתי, הרגשתי השפלה נוראית, מצד עצמי. הרגשתי בושה ואשמה בעוצמות שלא תיארתי שאפשר. נכון שלא דיברתי, אבל עם מי אפשר היה לדבר? כבר חודשים שאנחנו בדום שתיקה הדדי. דום שתיקה מרגיע ומאלחש. דום שתיקה שהתאהבתי בו.

התביעה המשיכה לתבוע אותי, אבל כבר לא שמעתי. כבר לא יכולתי להרגיש שום דבר. כבר לא הייתי אני.

הרשות השופטת ביקשה ממזכירות בית משפט השדה, לשפוך עלי דלי של מים פושרים. להפתעתי, בתי משפט השדה נעשו מאמה טרזה ועידנו את השיטה.

הרשות השופטת פסקה עלי, עבודות שירות למען הזוגיות. בהתחלה לא הבנתי את סעיפי האשמה ובטח לא את גזר הדין. מזכירות בית המשפט, לא חסה, על הרטיבות שפשטה בכל חלקי גופי. לטענתה, אם לא הבנתי את סעיפי האישום, אבין אותם רק באמצעות עבודות השירות בזוגיות.

נשארתי ללא הבנה, ללא מילים וללא רגשות.

רגע, את כל בית משפט השדה, הבאתי על עצמי…

רגע, אני רוצה הביתה…

אז מה לעשות בפועל?

למחרת פתחתי את המיילים וחיפשתי ביניהם את גזר הדין. האותיות היו מטושטשות, כי פחדתי ממה שכתוב שם. למייל היה מצורף קובץ. פתחתי אותו. הוא הסתכם במשפט אחד:

"נגזר עליך לבצע 20 סבבים של שיחה באורך של 60 דקות, עם מושא האהבה שלך, ולהסביר מדוע נשבר בך האמון."

מזכירות בית המשפט הוסיפה משפט גנרי: "עליך לדווח את ממצאיך לבית המשפט תוך 90 יום מקבלת המכתב."

לא יכולתי לסבול את גזר הדין. 20 שעות שיחה עם מושא אהבתי, הן קשות מנשוא. הן רוויות בשנאה עצמית ובבושה, עוד לפני שהתקיימו. הן בלתי נסבלות, ברמה שלא בטוח שאצליח לממש את עבודות השירות.

אבל, אצלי אין דבר כזה של אי אפשר, או שלא לא להצליח. אלו משפטים של חייזרים ולא שלי. אצלי משימה היא משימה ועבודה היא עבודה.

פגישה מספר 1: שלחתי זימון פחדני בווצאפ. לא יכולתי לדמיין איך לפתוח את השיחה. נפגשנו ב-22:00, חשבתי שמרוב עייפות של שנינו, אצליח למסמס את הפואנטה. הגשתי למושא אהבתי את הנייד שלי, כשהוא פתוח על גזר הדין.

פגישה מספר 2: זמן המפגש, 23:00 באותו הערב. החלטתי לעשות בינג' למשימה. ללכת עד הסוף עם גזר הדין ועל הדרך, לסיים את דום השתיקה שגזרנו על עצמנו. מושא האהבה שלי היה כל כך בהלם, שלא הייתה לו ברירה אלא לזרום.

פגישות 3-20, נערכו כאמור בבינג'. כנראה בתי משפט השדה, נעשו "נאורים", כך שהם לא דמיינו שאפשר לקחת את גזרי הדין לקצה. מושא אהבתי במשך 20 שעות נאלץ לשמוע ונאלץ גם להקשיב.

הדו"ח ששלחתי לבית המשפט היה תמציתי, כמו זה שנשלח אלי. משפט אחד ותו לא. כתבתי:

"לכבוד בית המשפט, ברצוני לדווח שבצעתי את 20 שעות העבודה למען הזוגיות."

בחרתי לא להגיד מילה על מה שקרה בבינג'.

כמעט שלא העזתי להודות בפני עצמי, מה היה שם. רציתי להתחבא מתחת למיטה, לשארית חיי. אבל גם רציתי להיכנס למיטה עם מושא אהבתי. פגוע, ככל שאפשר להיפגע ממני.