לדבר על דחייה רגשית בזוגיות, גם שלא בטוח שיש מה להציל

ענבל פרלמוטר ז"ל, בשירה יוצא הדופן "עד העונג הבא" שהלחינה קורין אלאל ז"ל, מבטאת שינוי רגשי. כזה שמתעורר בתוכה, לא ברור האם יש או אין בכך שליטה. חשבתי שגם לגרום לאדם תחושת דחייה, יכול לעורר עונג.

”שוב זאת תקופה של גאות בחיי,

מים רבים שוטפים את חושי

אני נמשכת, והופכת

לחיית חושך, למפלצת רטובה,

לשדון לילה, לפייה הטובה,

מתוקה ודורסת את האור מכבה,

וזורמת הלאה-

עד לעונג הבא…"

אני קורא את המילים, את המשפטים החצופים ומתבלבל. מה היא רוצה לבטא מתוכה? האם היא מתענגת ואחר כך מתחרטת? הלחן נשזר בהלימה מופתית למילים. רוק ללא פשרות, עם עדינות רכה ומלטפת. להקת המכשפות מכשפת, מלטפת וזורמת הלאה, עד לעונג הבא.

אבל, דחייה לא נחווית כמו עונג. אולי כמו עקיצה, דקירה ונעיצה. יש משהו בפנטזיה התרבותית שלנו כלפי זוגיות, שעקיצה בצורת דחייה, היא לא חלק ממנה. אבל בפועל, היא חלק בלתי נפרד מדינמיקה של יחסים אורכי טווח. ביחוד ביחסים זוגיים.

יש זוגות, שביניהם שורר שקט. מילים קשות לא נאמרות, מחאות לא נכנסות הביתה, אבל יש צד שלא מחבק, שלא אומר כלום. ששותק. יש זוגות של מילים איומות, עם כוונה ועם מטרה. מצבים בהם דחייה נאמרת וגם מתנהגת.

על הרצף בין שני מודלים אלה, יש אין ספור נקודות מסתור ומקומות חנייה. לחוות דחייה עוד ועוד בתוך זוגיות, זו כבר שירה אחרת.

המאמר יסקור משמעויות של דחייה חוזרת ונשנית בתוך מערכת יחסים זוגית. נתייחס ונעמיק מה דחייה רגשית עושה לנפש ולנשמה. נחקור למה כל כך קשה לדבר עליה, תוך כדי התרחשותה. ננסה לשער אם אפשר בכלל להתקרב מחדש, או אולי להמשיך למקום אחר.

כשהנוכחות שלך הופכת לנטל

כבר יותר מידי זמן המבט כלפי היה מושפל, עם הכניסה בדלת. בהתחלה הוא היה מבט חדש לעברי. הכרתי אותו ממפגשים עם חברים, ראיתי אותו גם במשפחה. אבל עד לפני שנה, אף פעם המבט החדש לא השתקף לי מול העיניים.

הרגשתי את היד נרתעת, כשהעברתי את המלח. מין פעולה פשוטה וטבעית, שנכתבו עליה הררי סיפורים וסרטים. בפעם הראשונה, חשבתי שדמיינתי, אבל אחרי עשרות פעמים של רתיעה, כבר אין לי מה לא לדעת. זה בכלל שלי?

לפני שנה לא קרה כלום בינינו. לפחות, ממה שידוע לי. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, חשבתי שמפת הדרכים שלנו ברורה לי. נכון שיחסי מין אחרי הרבה שנים, יכולים להיות מובנים מאליהם ולא בדיוק מרגשים. אבל יש משהו בקירבה המוכרת והשגרתית, שתמיד מנחם ומחמם לי את הלב, אחרי יום קשה.

הרבה חודשים, יחסי המין שלנו קרים. קפואים. אין לי שום דרך לתאר אותם. בכלל לא ברור למה הם עדיין חלק משגרת השבוע שלנו. יש לי הנאה מסוימת, אבל בעיקר תחושה של רתיעה ממני. אולי של "לעשות לי טובה". לזה אין לי מילים, רק זוועות עולם בתוכי.

לאחרונה הרגשתי שעצם הנוכחות שלי מיותרת. כאילו כל ההוויה שלי מתנחלת בבית שהוא לא שלי. כאילו אני בזוגיות אחרת, שהיא זרה לי. שאני בה רק גוף זר, שצריך להתעלם ממנו. החיוך כלפי מזויף והליטוף שורט ומכאיב, בשקר שנמרח לי על הכתף.

כשניסיתי לדבר, לשאול ולהסתקרן, קיבלתי תשובות כמו במקום העבודה. תשובות של "מה פתאום" של "ברור שלא" של… הפסקתי לנסות והרגשתי רע יותר.

מה קורה כשהפחד מדחייה משתלט?

כשדחייה הופכת להיות חלק מהשפה ומהיחסים, הפחד ממנה משתלט על הקשר. חל שינוי בתודעה ובמארג הכוחות ביו בני הזוג. גם אם הדחייה היא מצד אחד כלפי האחר, או תמהיל של דחיות בין שתי היחידות שמרכיבות את הזוג.

הפחד מקבל כוח אוטונומי, שמרחף בין בני הזוג. הוא יכול לעבור ביניהם כמו בפינג פונג שולחן וגם להימסר שוב ושוב מאחד מהם, כמו במרוץ שליחים, עם כשל מבני. הדחייה נהיית חלק אינטגרלי מהיחסים. לכן היא מופנמת הן בצד הדוחה והן בצד הנדחה.

עם השתרשות הדינמיקה, מתרחשת הזדהות עם הדחייה. לפעמים, הזהות העצמית מתגבשת באמצעות הדחייה. ככל שעובר הזמן, הצד הנדחה עלול להאמין שמשהו בתוכו פגום. דבר שעלול להוביל לצמצום של ביטוי מילולי והתנהגותי ביחסים הזוגיים. בין השאר, הוא מפסיק לצפות לרגעים נעימים ביחסים.

הצד הדוחה אינו בהכרח רע, ו/או בעל כוונות לפגוע. לרוב, הדחייה היא מנגנון הגנה לא מודע, שתפקידו הוא למנוע הרגשה שלילית. כמו הצפה רגשית, פגיעות וגם דחייה. יכול להיות שהוא חווה את הצד השני כחזק, מתנשא, דורשני מידי ורגשני.

דיבור פנימי כמו "אין לי איך להתקרב אליך, אז נוח לי להתרחק" וגם "אין לי סבלנות להכיל אותך, אז עדיף לי לשתוק." אפשר לראות שהדחייה אינה בהכרח נובעת מסלידה וגועל. היא יכולה להיות דגל מונף של מצוקה.

הדינמיקה יכולה להיות כך שהצד הנדחה מפנים את הדחייה כחלק מהזהות שלו. לכן גם מצמצם את הנוכחות שלו ביחסים. הצד הדוחה מונע לרוב ממצוקה רגשית ביחסים, אלא שהוא משתמש בדחייה כמנגנון הגנה ממנה. כך נוצרת דינמיקה בה שני בני הזוג סובלים ועושים את כל שביכולתם בכדי לא להרגיש את הסבל.

לא כל קשר זוגי יכול להימשך, טיפול זוגי עוזר לגלות את זה

יש את הרגע, בו אי אפשר יותר. אותה נקודה קטנה שפתאום נהיית בלון ענק שמאיים להתפוצץ. ואז, או שהוא מתפוצץ, או שאפשר לשלוט בו באמצעות שיחה ישירה וכנה. כזו, שלא בא לך ליזום ובטח לא להיות חלק ממנה. אבל, האפשרות של פיצוץ, היא הגרועה מכל.

נחזור לענבל פרלמוטר, שמתארת מה קורה לה, כשמתרחש פיצוץ:

"ובשעת סערה בתקוף אותי מזגי הרע,

את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה

אל השמים.

וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,

אז ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו

עמוק בתוך המים.

עד העונג הבא…"

יש רגעים שבהם צריך להגיד את האמת. להגיד שכואב מידי, שאי אפשר להיות במצוקה ובחשש מדחייה כל הזמן. יש רגעים, שמנסים להתממש, אבל נדרשים לכך אומץ ויוזמה. הדבר נכון גם לדינמיקה של דחייה חד צדדית וגם לדינמיקה של דחייה הדדית.

יכול להיות שאפשר לפתור את הבעיות לבד. אני רוצה להתרכז כאן ביתרונות של טיפול זוגי. יש מצבים בזוגיות, שברור לצד אחד או לשני הצדדים שהיחסים נמצאים על סף תהום. שדרושה הכרעה וחייב להתרחש שינוי.

בדינמיקה של דחייה, קשה לברור בין העיקר לתפל. לכן, עזרה חיצונית יכולה לעזור במשימה. התוצאה הרצויה היא קודם כל הפחתת הסבל ובנייה של דינמיקה אחרת. דינמיקה גמישה שיכולה לתת מענה גם למצוקות וגם לזמנים טובים.

אחד האתגרים הוא ההכרעה. אין תשובה נכונה מראש. במילים אחרות, גם פרידה היא אפשרות טובה. זאת, כשאין אפשרות לשיקום היחסים, אלא רק להמשך  של סבל ההדדי, או של אחד מבני הזוג. טיפול זוגי הוא מארג מקצועי, מכיל וכזה שיכול לעזור לבני הזוג לקבל את ההכרעה בצורה אישית ואוטונומיית.

טיפול זוגי מטרתו בין השאר, לערוך בירור עמוק בין בני הזוג: האם אפשר לשקם את הקשר, או להיפרד ממנו בכבוד.

אם הגעת עד לכאן, אולי הגיע הזמן לדבר

דחייה רגשית ביחסים זוגיים לא נוצרת בוואקום והיא גם לא נפסקת מעצמה. היא שוחקת והורסת את הקשר, לאט אבל בעקביות. בהדרגה, היא עלולה להשכיח מה היא התחושה להיות נאהב ומה היא התחושה לאהוב. כי בתוך דחייה והזדקקות נואשת לאישור, קשה להבחין באהבה, גם כשהיא קיימת בקשר.

כשהיחסים על סף קריסה, חשוב לבחון אותם בכנות. המטרה אינה לשמר את הקשר בכל מחיר, אלא להפחית מהסבל ומהמצוקה האישית. לפעמים פרידה היא הבחירה הנכונה לבני הזוג ולפעמים דווקא חיזוק הקשר ובנייתו מחדש, היא הדרך הנכונה עבורם.