חזרה הביתה מהמילואים: האם לשתף את בן/בת הזוג בחוויות הקרב שעברתי?

סוף סוף זה נגמר. אני רואה את הכניסה לרחוב ומתהפכת לי הבטן. הראש ריק, אני לא נושם. כל כך הרבה פעמים דמיינתי את עצמי, בנקודה הזו בתחילת הרחוב. תמיד זו הייתה תמונה שמחה. תמונה עם תחושת הקלה אדירה. עכשיו אני במועקה וממש במצוקה.

אני יוצא מהרכב. מניח את הציוד על המדרכה ומתיישב. אין לי שום סיכוי לעבור את עשרת המטרים שצריך, בשביל להגיע לדלת של הבניין. עברתי חוויות, שכרגע אני מרגיש שהחזרה הביתה מהמלחמה, גורמות לי לרצות לשכוח לתמיד. לנער אותן מהבגדים ומהתודעה ולא ללכלך איתן את הבית.

הצלחתי לקום, אני מישיר מבט לקומה הרביעית, שם נמצאת הדירה שלנו. שם, פתאום נמצא גם האיום עלי. אני נתקף בפחד ומקבל סחרחורת. המחשבה עליה. היא שחיכתה לי כל כך הרבה חודשים נמצאת שם. היא שיודעת, שאני צריך להופיע עוד מעט.

היא, שתמכה בי, גם כשהטלפון לא היה עלי. גם כשהיא רק חשבה ודאגה לי. לפחות זה מה שאני מספר לעצמי. פתאום, אני מפחד ממנה. מהשאלות, מהסקרנות, ממה שאני רוצה לספר. בעיקר ממה שברור לי, שלעולם לא אספר לאף אחד. גם לא לה.

השיבה מהקרב: הדילמה הקשה בין שיתוף לשתיקה

התיאור למעלה, ממחיש איך הדילמה, יכולה להתבטא במציאות. בהבזק, ברגע, אבל גם כדילמה שנבנית והולכת למשך כל המלחמה. מצד אחד, צבירת חוויות ואירועי חיים קשים מנשוא שמעלים צורך עז בשחרור ובקבלת תמיכה.

מצד שני, החשש ששיתוף בחוויות הקשות וביחוד בתיאור של האירועים עצמם, עלול להיות קשה ואפילו הרסני, לבת הזוג. יכול להיות שהיא לא מוכנה ולא מסוגלת להתמודדות עם העומס הרגשי והתודעתי שהם מביאים. פחד שהיא תחווה טראומה משנית ואולי גם תתמלא בפחדים ובחרדות.

ההחלטה אם לשתף או לשתוק, מושפעת גם מטיב ומאיכות מערכת היחסים הזוגית. אני רוצה להתמקד בהמשך המאמר, בדילמה זו, כשמערכת היחסים הזוגית טובה ויציבה ובקצה השני, כשמערכת היחסים רעועה וקונפליקטואלית.

שני הקצוות, מלמדים גם על הטווח הרחב, אבל זו הדרך שבחרתי להציף את הדילמה. מתוך הבנה, שאין תשובה אחת נכונה וגם אין מערכת יחסים זוגית זהה לאחרת. הרעיון הוא, לעזור לך לעוף עם הדמיון. לאתגר את המוכר והידוע ולהתחבר לכל קצוות הקשת, של הדילמה.

אכתוב את המשך המאמר בהנחה שהחייל הוא גבר שחוזר לבת הזוג, מתוך נוחות. התיאור נכון לכל האפשרויות.

לבטים כשמערכת היחסים טובה ויציבה

כשהזוגיות נתפסת בטוחה ויציבה, הנטייה הטבעית היא להרגיש שיש מקום בטוח ביחסים, לשתף את בת הזוג. זאת, מתוך תחושה שהיחסים מתאפיינים באינטימיות רגשית ותמיכה הדדית, שמאפשרים לשני הצדדים להרגיש שותפות להתמודד עם אתגרים קשים וטעונים.

יחד עם זאת, גם כשהיחסים נתפסים טובים וקרובים, החייל השב מן הקרב, עלול לחשוש מההשפעות ומההשלכות שהשיתוף  יכול לגרום לקשר הזוגי וגם על בת הזוג באופן אישי.

החשש להכביד באופן רגשי: החייל יכול להרגיש ולחשוב שתפקידו הוא להגן על בת הזוג ובכך למנוע ממנה כאב, שהנטל שהוא נושא בתוכו עלול לגרום לה. החשש נגרם בין השאר, מכך שהוא יכניס אותה למציאות חדשה וקשה, שהיא לא הייתה חשופה אליה קודם לכן. זאת, למרות שהיא יכולה לתמוך בו. אלמלא הכאב שהוא מניח שהיא תחווה,  החשש הוא שהכאב שהיא תרגיש, יכול גם להכריע אותה.

רצון לשמור על תדמית יציבה ובטוחה: מוכר וידוע שחיילים נוטים לשדר ארשת של ביטחון ויציבות, ביחוד במהלך השירות המבצעי. במבט זוגי, במצבים בהם הוא רואה את עצמו, כעמוד תווך עבורה, להיתמך בו. הוא עלול לפחד, שהשיתוף בחוויות הקשות ובאירועים הזוועתיים יערערו את היותו עמוד תווך עבורה. כך, הוא ייתפס על ידה חלש, פגיע ושונה. בנוסף, עולה חשש שהשיתוף יערער את הדינמיקה הזוגית, כך שהיא תשתנה מיציבה לחלשה.

חשש מתגובות בלתי צפויות: מובן וגם טבעי, שהחייל לא יכול לדעת, איך בת הזוג תרגיש, איך היא תתמודד עם הדברים ואיך היא תגיב להם. השיתוף מפגיש עם הפער בין עולמו החדש של החייל שנוצר במהלך המלחמה, לבין עולמה של בת הזוג, שנשארה בסוג של שגרה. הפחד העיקרי הוא, לפגוש תגובה שלא תואמת את הציפייה. למשל, תגובה שלא נותנת מענה מכיל, תגובה שיפוטית ותגובה מזלזלת. דבר שעלול לגרום לו להרגיש בודד ומתוסכל.

לבטים כשמערכת היחסים שבירה וקונפליקטואלית

בסוג זה של מערכת יחסים זוגית, החששות לשתף, מועצמים. הדילמה אם לשתף או לשתוק, מפחידה וגם מעלה את הצורך בפנטזיה של מציאת מקום בטוח ואינטימי ביחסים, אחרי המלחמה. כאן, התפיסה הרווחת היא שהשיתוף, רק יחמיר את היחסים הזוגיים.

תפיסה שאין סיכוי לקבל לתמיכה רגשית: בן הזוג חווה במהלך השנים אכזבות רבות, כשהוא היה זקוק לתמיכה רגשית ולהבנה. ההתנהגות האוטומטית, היא לא לצפות לתמיכה ולהבנה וגם לא להעז לבקש אותן. מתוך כך, הנטייה תהיה להישאר עם המטענים הקשים ולשלם את המחירים הכבדים, מתוך פחד שהאכזבה והנטישה הצפויות, תהיינה קשות וכואבות יותר.

תחושה של בדידות בתוך הקשר: זו תחושה מוכרת והיא חלק אינטגראלי מההוויה הזוגית. הבדידות היא מרכיב שאולי כבר קשה להיפרד ממנו. הדילמה מעלה את החשש, באופן פרדוקסלי, מחוסר היכולת להתמודד עם אובדן הבדידות בקשר, במידה ובת הזוג תכיל אותו וגם תתמוך בו.

חשש שעוצמת הקונפליקט תעלה: זה יכול להרגיש בלתי נסבל, אחרי הקרבות, להיכנס לעוד קונפליקט ולעוד מריבה. למשל, פחד שהשיתוף יוביל לכך שבת הזוג תרגיש שהדברים שהוא עבר במלחמה, משאירים אותה כחסרת משמעות וכמובנת מאליה. תפיסה זו מעלה ציפייה, שהשיתוף יגרום לה להרגיש רגשות קשים וכתוצאה מכך, הוא ימצא את עצמו במריבות, שהוא לא יכול להתמודד איתן.

פחד מפירוק הזוגיות: כשתפיסת היחסים היא שברירית וללא עמוד שדרה חזק ויציב, החייל עלול לתפוס, ששיתוף בתכנים הקשים, יגרום לסיום מערכת היחסים. הפחד יכול להיות מהעומס הרגשי שהוא יכניס לתוך הקשר הזוגי וכתוצאה מכך היא תבחר לעזוב אותו. כשהיחסים שבירים, בשביל מה היא צריכה, לתפיסתו, להוסיף לחייה גם את הפסולת הרעילה שלו?

השיתוף, כמראה של טיב הקשר הזוגי

ראינו, שהחזרה מהקרבות ומשהייה ארוכה במלחמה ובמצבים מסכני חיים, משאירים חותם נפשי ורגשי עמוק. החזרה מעלה דילמה: אם, כמה ומתי, לשתף את בן/בת הזוג בעולם פנימי וחדש, שנבנה במהלך השירות הצבאי.

הדילמה מתעצבת, גם אל מול טיב מערכת היחסים הזוגית, כפי שהיא נתפסת לפני, תוך כדי ואחרי המלחמה. כשמערכת היחסים נתפסת קרובה, אינטימית ויציבה, עולות בעיקר דילמות על ההשלכות ממה שעלול לקרות לבן/בת הזוג שנשארו בבית.

לעומת זאת, כשמערכת היחסים הזוגית נתפסת כשברירית וקונפליקטואלית, הדילמה היא עד כמה מסוכן לשתף והאם בכלל שיתוף הוא אפשרות רלוונטית. זאת, מתוך פחד, ששיתוף עלול להחמיר ולהחליש את הקשר הזוגי.

בסופו של דבר, הדילמה היא אישית, כשההחלטה מושפעת מאוד מטיב הקשר הזוגי. הדילמה יכולה להיות גם עוד פריזמה וגם הזדמנות לשני בני הזוג, ללמוד על טיב ועל אופי מערכת היחסים הזוגית.

אולי, אם החייל יוכל לשתף במהות, בכך שיש לו דילמה, תיווצר הזדמנות לבני הזוג. הם יוכלו להסתכל אחרת על היחסים ביניהם. הם גם יוכלו לעשות מספר צעדים משמעותיים רק מתוך שהם אוחזים בדילמה ביחד. מבלי לרוץ ולפתור אותה. כך, תהיה להם הזדמנות לבסס את הקשר ולהביא אותו למקום טוב יותר. גם כשמערכת היחסים היא שברירית ולא יציבה.