איך לצאת מתקיעות ולהתחיל להתקדם לעבר היעד?

יש מצבים בחיים, שהתחושה היא שהכל נעצר ונעמד במקום. תחושה של תקיעות, שמכריזה שהיא שולטת מעכשיו ועד עולם. הא יכולה להקפיא את הזוגיות, להשתלט על הקריירה וגם להשבית את חיי החברה והמשפחה.

תחושה כזו לאורך זמן, עלולה להוביל לירידה בערך העצמי וגם לחוסר אמונה, שניתן יהיה לשקם אותו. בנוסף, תקיעות עלולה להוביל לתסכול ולחוסר אונים מתמשך, כך שרגשות קשים עלולים להצטבר. החשש הוא, שעלולה להיווצר תפיסה שהמצב לא ישתנה וכך יהיה לנצח נצחים.

כשהכל עומד במקום, קשה לראות אפשרויות אחרות. אבל, גם כשהרגליים שקועות עמוק בבוץ, יכול להתחולל שינוי ממקור לא צפוי, למשל מתוך מעצמך.

איך תקיעות מתבטאת בעולמות הנפש והרגש?

יש שני רגשות מרכזיים שמאפיינים את תחושת התקיעות: תסכול וחוסר אונים. שניהם מתעוררים באופן טבעי, אבל העוצמה שלהם נהיית אינטנסיבית, ככל שתחושת חוסר היכולת מתחזקת.

למשל בתחום חיי החברה, החושה הפנימית היא דומה לכך, שאיבדתי את הכישורים ואת היכולות שלי להיות אדם חברתי. אני יכול לדמיין את עצמי מזמין חברים לבקר, או להזמין אותם ליציאה משותפת, אבל בסופו של דבר, אני לא מסוגל לעשות שום דבר.

אפשר להסתכל על חיי החברה, כמו על אדם שנמצא בחדר שעשוי ממראה חד כיוונית. הוא יכול לראות את הנעשה מחוץ לחדר, אבל המתבונן על המראה, רואה את ההשתקפות שלו ולא את מי שנמצא בתוך החדר. זה כמעט כמו להיות בודד ושקוף בעולם, מבלי לדמיין אפילו שיש דלת לחדר ופשוט אפשר לפתוח אותה.

בזוגיות, התקיעות יכולה להתבטא במחסום להרגיש אינטימיות וליצור וגם להשתתף באינטראקציות רגשיות. קל יחסית להשתתף באינטראקציות טכניות כמו להכין אוכל, להוציא את הילדים מהמסגרות או לצאת לקניות.

אבל באינטראקציות רגשיות ואינטימיות, יש מחסום שפשוט לא מאפשר להיות נוכח. מעין משקולות שמונחות עלי ואין לי מושג איך הן הגיעו לשם. יחד עם זאת, במאמץ גדול, אני יכול לקבל רמזים.

ממקומות שבהם הרגשתי חלש, שחשבתי שאני טיפש, שהרגשתי מושפל ושקוף, או שפשוט הרגשתי מיותר.

רגעים כאלה, בונים לאט ובצורה חמקמקה פחדים, חששות ומנגנוני הגנה של הימנעות מנגנונים שאמורים לשמור עלי. שלא אחווה ולא ארגיש רע עם עצמי. לא בזוגיות, לא בסיטואציות חברתיות, לא בעבודה וגם לא במשפחה.

מה המקורות של התקיעות?

דבר ראשון, חשוב לי להדגיש את המימד הרגשי שלה. כפי שציינתי, גורם מרכזי הוא יצירת מנגנוני הגנה מפני רגשות קשים, על מנת לא להרגיש אותם. חלק ממנגנוני ההגנה מתפתחים בגילאי הילדות והנעורים. אלו מנגנונים קשיחים ובעלי עמידות בתנאי מזג אוויר רגשיים טעונים ו"מסכני חיים".

ילד שחווה שוב ושוב דחייה, ביקורת, לעג, חוסר אונים וחוסר ערך עצמי, חייב להגן על עצמו. זהירות יתר והימנעות, הן רק שתי דוגמאות להתנהגויות, שיכולות להתפתח מתוך הצורך של הילד להגן על עצמו. עם השנים, מנגנוני ההגנה עלולים להיות אוטומטיים ולא מודעים וכתוצאה מכך, גם לא יעילים ואפילו לא רלוונטיים.

כגודל ההגנה, כך גודל האסון. מנגנוני הגנה הימנעותיים, עלולים בסופו של דבר להוביל לקושי ביצירת יחסים אינטימיים, לקושי ביצירת חברויות, זוגיות ושימור ויוזמה של קשרים חברתיים ומשפחתיים. מה שכל כך טראגי הוא, שההגנה הופכת למכשול.

בבגרות, תחושות הכישלון וחוסר האונים מתעצמות. ניסיון החיים מוסיף חשיפה לרגשות הקשים בסיטואציות אחרות, אבל ב"מגרש של הגדולים". המנגנונים הישנים מתחזקים ואיתם גם חוסר היכולת להשתמש בהם בצורה מודעת.

חוויות נוספות של דחייה, כישלון וחוסר אונים, רק מחזקות את התקיעות, במקום לסגל מנגנוני התמודדות לסיטואציות החברתיות שמעוררות את הרגשות הקשים. תחושות של חוסר יכולת לשלוט בחיים, יכולות להוביל לפרפקציוניזם, נוקשות מול מצבים שדורשים לקחת סיכון וצורך של תחושה של שליטה מוחלטת לפני כל צעד.

כשהתודעה נתקלת בסיטואציה שמעוררת חוסר וודאות, המוח מפעיל מנגנוני הגנה שמובילים לתגובות של "קיפאון". קודם כל לעצור, לפני שננקטת פעולה. ההימנעות, מייצרת תחושה של חוסר מוצא שמוביל בתורו לתחושה של תקיעות. כך נוצר מעגל ללא מוצא.

איך אפשר לצאת ממעגל התקיעות?

קודם כל חשוב להכיר בבעיה ובכך שתקיעות היא לא גזירת גורל. היא תוצר של מנגנוני הגנה שפיתחת בצדק, בשביל לשמור ולהגן על עצמך מהסביבה העוינת. גם אם פיתחת את מנגנוני ההגנה בשנים האחרונות, הם כנראה כבר פועלים על טייס אוטומטי ולכן כבר לא מגינים עליך רוב הזמן.

אחר כך, חשוב לאתגר את דפוסי החשיבה הנוכחיים, להגמיש ולהתאים את מנגנוני ההגנה. לא להכחיד אותם, אלא לשמן, לעסות אותם. בשביל שהם יהיו גמישים, יעילים ורלוונטיים לכל סיטואציה שתגיע. למשל, בקשת עזרה, או כניסה לטיפול אישי, יכולים לעזור בהנעת התהליכים.

שינוי, לא חייב להתחיל בצעדי ענק ובפעולות דרמטיות. הוא יכול להתחיל בפסיעה קטנה ובהתנסות בסיטואציה לא טעונה מידי. גם כאן, לא נכון לחכות לרגע האידיאלי. אלא פשוט להתנסות, גם אם ההתנסות לא תצליח בפעם הראשונה.

כל צעד מוביל לשינוי. כל תנועה מזיזה משהו ומתחילה לפורר את התקיעות. תנועה, גם הקטנה ביותר, מחוללת שינוי. ההתקדמות לא צריכה להימדד בערכים של הרבה, או מהר. היא צריכה להימדד בשאלה האם ההתקדמות עקבית. ההתמדה, היא דרך המלך.

תמיכה רגשית בתהליך, היא מחולל שינוי בפני עצמו. עצם הפניה לאדם נוסף, היא צעד גדול בדרך לשחרר אך התקיעות. השיתוף והעדות של אדם נוסף, יכולים לעודד אותך להתמיד, לא להתייאש כשקשה וגם להאמין בעצמך.

הדרך הבטוחה לשבור את התקיעות, היא תזוזה ועשייה של דברים חדשים. בנוסף, הגשמה של דברים שרצית לבצע, אבל לא הצלחת. גם אלה נשארו במגירת הכישלונות. גם כשאין לך מושג איך להתחיל תהליך, אפשר פשוט לעשות פעולה אחת. הפעולה הראשונה, מייצרת מומנטום ובכך היא פותחת אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות לך בעידן התקיעות.

סיכומו של דבר

תחושת תקיעות יכולה להיות קשה מנשוא ולגרום לסבל רב. אבל, היא לא גזירת גורל וגם לא חייבת להימשך לנצח. חשובה הכרה בכך, שהתקיעות היא בין השאר תוצר של מנגנוני הגנה, שאיבדו את הגמישות ואת היעילות שלהם.

פעולות לשינוי דפוסי החשיבה והגמשת מנגנוני ההגנה, הן צעדים בדרך ליציאה מהתקיעות. לשם כך, לגייס סבלנות, אורך רוח והתמדה. כל צעד הוא חשוב, משמעותי וחלק בלתי נפרד מהיציאה מהתקיעות לגמישות ולחיים מלאים.